באפריל 2008, אחרי משחק הליגה האחרון בעונה הסדירה הראשונה שלו ב-NBA, חזר חואן קרלוס נבארו לדירתו בממפיס כדי להתארגן לקראת חופשה בעיר הולדתו ברצלונה. בין ג'ינס לחליפה שנזרקו למזוודה, אחד הכוכבים הגדולים של הכדורסל הספרדי עשה חושבים. מצד אחד, האופציה להמשיך ב-NBA היתה פתוחה בפני "לה בומבה" אחרי שרשם עונת רוקי טובה מאוד בגריזליס (10.9 נקודות ו-2.2 אסיסטים בממוצע ב-82 משחקים). גם דקות משחק לא היו חסרות לו, וגם המעמד היה בסדר אחרי שנבחר לחמישיית הרוקי'ס של הליגה. היה לו אפילו סיכוי לא רע לשפר את חוזה המינימום שקיבל מהקבוצה - כ-360 אלף אירו לעונה.
מצד שני, הדבר האחרון שרצה הסקורר הצנום (79 ק"ג על 1.91 מטר) זה להיתקע בבינוניות. יש הרי עשרות קלעים אבסולוטיים כמוהו שמסיימים קולג' מדי שנה, והיה לו ברור שבארה"ב הוא יישאר לנצח 'זה שהגיע מספרד ומשחק בקבוצה שלא תזכה לעולם בכלום'. גם חברתית הוא ידע שצפויה לו עונה לא קלה, אחרי שחברו הטוב מברצלונה ומהנבחרת, פאו גאסול, הועבר בטרייד ללייקרס.
והיה גם את העניין הכלכלי. כשנבארו החליט לעבור ל-NBA אחרי עשר שנים בברצלונה, הוא נאלץ לשאת כמעט לבדו בעלויות סעיף השחרור האסטרונומי שלו מהקבוצה - 7 מיליון אירו. הסיבה: חוקי ה-NBA מתירים לקבוצה להשתתף בהתרת חוזה של שחקן רק עד סכום של כחצי מיליון דולר. נבארו שילם לברצלונה את סעיף השחרור, אחרי שזו "התחשבה" בו ופרסה לו את הסכום על פני שלוש שנים, רק כדי לשחק ב-NBA. בראיון לעיתון "אל פאיס" באותה עונה הצהיר נבארו שהוא לא מתכוון לחזור לקבוצה היחידה שבה שיחק לפני ממפיס מאז גיל 17. מה שכן, הוא הודה שהוא מוכרח לשפר את חוזהו ב-NBA.
"חזרתי לעשות היסטוריה"
עם המטען החורג הזה, והרבה געגועים לתרבות מוכרת ואוהדים שמרעיפים עליו אהבה באמצע הרחוב, הוא נחת בברצלונה. השהות הארוכה בספרד אליה הגיע כדי להתכונן למשחקים האולימפיים בבייג'ין, שינתה אצלו משהו בראש. נבארו התחיל להבין את מה שהירבה להגיד פעם דיאן בודירוגה, הכוכב הסרבי שעזר לו ביחד עם שאראס ופוצ'קה להביא גביע יורוליג ראשון לבארסה בעונת 02/03. בודירוגה, שסירב במשך שנים לממש את חלום ה-NBA, תמיד אמר שקריירה של שחקן כדורסל היא כל כך קצרה, שעדיף לו להישאר במקום שנותנים לו מספיק כסף, אהבה ודקות משחק. גם אם זה לא ב-NBA.
מי שנכנס לתמונה לקראת הנסיעה לבייג'ין היו סוכן השחקנים ג'ון קרוז וקפטן בארסה רוג'ר גרימאו. אחרי שדיברו עם נבארו ומשכו קצת בחוטים, שמו לו בהנהלת המועדון הצעה שהוא לא יוכל לסרב לה: להיות זה שבארסה תיבנה סביבו העונה, להרוויח 12 מיליון אירו נטו לחמש עונות, לבטל את יתרת הסכום שהוא חייב לקבוצה (3.5 מיליון אירו) ולקבל תפקיד במועדון כשיפרוש. נבארו הסכים מיד. בראיון ל"אל פאיס" אחרי שהוצג במועדון הוא הצהיר: "חזרתי לעשות היסטוריה". כלומר, להוביל את המועדון לאליפות וגביע ספרדי, ולזכייה ביורליג.
לנבארו בן ה-29 יש ברזומה כמעט כל תואר אפשרי ששחקן אירופי יכול לחלום עליו. הוא לקח עם בארסה 4 אליפויות ו-3 גביעים, באירופה הוא הניף את גביע היורוליג ואת גביע קוראץ'. אפילו חגג אליפות עולם עם הנבחרת הלאומית ביפן ב-2006 ואליפות עולם עם הנבחרת עד גיל 19, אחרי ניצחון בגמר על ארה"ב.
נכון לערב המשחק מול מכבי ת"א בטופ-16, נבארו פורע את השטרות. גם בליגה הספרדית (18 נקודות ב-26 דקות), וגם באירופה. "לה בומבה" הוא המנהיג והקלע המוביל של ברצלונה ביורוליג (14.3 נקודות), זה שנמצא הכי הרבה זמן על המגרש (למעלה מ-26 דקות) והאיש שכמעט כל הכדורים וכל התרגילים הולכים אליו. יש לו רישיון חופשי לזרוק לסל מתי שבא לו ואיך שבא לו (ה"סקופ שוט" שלו, זריקה בקשת גבוהה בסוף החדירה לסל, נראית לפעמים יותר מוזרה אפילו מהזריקה של ליאור אליהו). ולהיות האיש המרכזי, זה לא עניין כל כך פשוט בבארסה של העונה שמפוצצת בכישרון.
לנבארו שתי בעיות מרכזיות לאורך הקריירה. הראשונה היא פציעה קשה שעבר בירך ומשביתה אותו מפעם לפעם, והשנייה היא האמונה שהוא כמעט אף פעם לא לוקח זריקה רעה. גם ברגעי משבר שהקבוצה צריכה סל, והוא מחליט שלטווח אותו מתשעה מטר עם שני שחקנים על הפנים זה משהו נורמלי.
למרות כל אלו, נבארו אינו שחקן אנוכי. הוא אינו מתפקד כרכז ולמרות זאת מוביל את בארסה עם כמעט 4 אסיסטים למשחק. זה קורה בעיקר בזכות החדירות שלו לסל שמושכות אליו שני שחקני הגנה ומפנות אחרים. נאברו הוא גם אחד שיודע ללחוץ על הכדור כשבא לו, וחוטף בממוצע 1.3 כדורים במשחק. בקיצור, בומבה של שחקן.
