ב-1999 ז'לגיריס קובנה זכתה באליפות אירופה מרגשת, כשטיוס אדני, אנטוני בואי, סאוליוס שטומברגאס, מינדאוגאס ואורליוס ז'וקאוסקאס, דאיניוס אדומאייטיס, ג'ורג' (ז'ירי) זידק, תומאס מאצ'יוליס ואפילו אחד בשם גיידריוס גוסטאס, היו אחראים להוציא לפועל את ההוראות של אחד המאמנים הגדולים באירופה בעשורים האחרונים, יונאס קזלאוסקאס. הקבוצה הצנועה מליטא, ניצחה בגמר את קינדר בולוניה העשירה והנוצצת עם שמות כמו ריגודו, נסטרוביץ', דנילוביץ', אביו, סקונוקיני, פאספלי, ואפילו הבחירה מספר 1 בדראפט ה-NBA של 1998, מייקל אולוואקנדי. זו הייתה הפעם האחרונה שקבוצה מברית המועצות (לשעבר) שאיננה צסק"א מוסקבה זכתה באליפות אירופה.
מאז ועד היום, צסק"א מוסקבה העפילה תשע פעמים לפיינל פור, הייתה בגמר חמש פעמים, וזכתה באליפות אירופה פעמיים. גם נבחרת רוסיה, שלקחה מדליית כסף באליפויות העולם של 94 ו-98, התאוששה מכמה שנים חלשות שבאו לאחר מכן, ותחת דייויד בלאט זכתה באליפות אירופה ב-2007, בארד ב-2011, ובארד אולימפי ב-2012, וכיום היא שוב כוח אמיתי בזירה הבינלאומית. וגם במפעלים המשניים של הכדורסל האירופי היו לא מעט הצלחות לקבוצות רוסיות ו/או אקסיות של ברית המועצות, כשריטאס וילנה (2 זכיות וגמר) היא הקבוצה המוצלחת בתולדות היורוקאפ (יול"ב קאפ לשעבר), גביע בו זכו גם חימקי מוסקבה, אוניקס קאזאון ודינמו מוסקבה. גם ביורוצ'אלנג', עוד מפעל צעיר שהוקם אחרי שנת 2000, זכו עד היום שתי רוסיות (קאזאן ודינמו סנט פטרסבורג, עם בלאט). חימקי, סמארה וקובאן הפסידו בגמר פעם אחת כל אחת. ריגה (זכייה), מאריופול ובי.סי קייב הפסידו גם הן בגמרים ביורוצ'לנג'.
אירופה שוקקת בעשור האחרון מהצלחות של קבוצות מברית המועצות לשעבר, וכמו שאתם רואים מספירת המלאי בפסקה הקודמת, רוב ההצלחות האלה הן של קבוצות רוסיות. שתי הגדולות של ליטא, ז'לגיריס וריטאס, חתומות גם הן על לא מעט גמרים ותארים, אבל שימו לב לעושר ולמגוון השמות הרוסיים שהיו במעמדים האלה מאז פתיחת המילניום – לא פחות משבע קבוצות רוסיות שונות הוזכרו כאן עד עכשיו.
ומניין ההצלחות האלו הגיעו? את זה כולנו זוכרים, וזו תופעה שאנחנו מכירים גם מהכדורגל – הרבה כסף, לעתים מה שאנחנו נוהגים לכנות "כסף גדול", החל להגיע אל קבוצות הספורט המקצועניות ברוסיה ובעוד כמה מדינות סובייטיות. חלקו מגיע מאוליגרכים כאלה ואחרים, או סתם אנשים עסקים מקומיים שהצליחו מאוד מאז הפירוק, חלקו גם מגיע מפוליטיקאים מקומיים ומהשלטונות האזוריים (מה שנקרא, "כספי ציבור"). את השגעונות שהכסף הזה מייצר אפשר להמשיך ולתאר, אבל נראה לי שמספיק להזכיר את ה-250 אלף דולר לעונה ששרון ששון קיבל באוראל גרייט כדי להבין לאיזה רמות זה הגיע.
אבל, למרות המגוון והעושר, הכסף והשמות הגדולים שזרמו לכדורסל הרוסי בעשור וקצת האחרונים, איכשהו – כפי שנכתב בפסקה הראשונה – מאז ז'לגיריס ב-99 לא ראינו אף הצלחה משמעותית "סובייטית" שצסק"א לא אחראית לה, דווקא במפעל הנחשב מכולם, ביורוליג. דווקא כאן, הרשימה מכילה כמעט אך ורק אכזבות, בטח ביחס להשקעה. רק ב-2006/7 הצטרפה נציגה רוסית שניה למפעל. אז הייתה זו דינמו מוסקבה, שבעונת הבכורה שלה רשמה הצלחה לא מבוטלת עם הדחה ברבע הגמר על ידי האלופה המיועדת, פנאתינייקוס. אבל עברו שלוש שנים עד שראינו רוסייה נוספת, וב-09/10 חימקי לא עברה את הטופ 16. ב-10/11 קאזאן לא עברה את שרלרואה בשלב המוקדמות השני, וחימקי, שבאה גם היא מהמוקדמות, לא הצליחה לעבור את שלב הבתים. בעונה שעברה חימקי כשלה עוד קודם, כשהפעם היה זה תורה להיות הרוסייה שמודחת כבר במוקדמות (על ידי נימברוק!). קאזאן, עם ייבגני פשוטין על הקווים והנרי דומרקנט, בוסטיאן נאכבאר, טרל ליידיי, נייט ג'וואיי, קלי מקארתי, לין גריר, ולדימיר ורמינקו ואלכסיי סברשנקו על הפרקט, הצילה מעט מהכבוד אבל הודחה עם 3:0 מול ברצלונה בסרת רבע הגמר.
וזהו, זו הרשימה. מלבד צסק"א, כל הנסיונות של קאזאן, חימקי ודינמו לעשות משהו משמעותי ביורוליג העלו חרס, למרות השקעה כספית עצומה. תקציבי השחקנים של הקבוצות האלה הגיעו לעתים קרובות לרמות הדו ספרתיות, כשמדברים במליוני דולרים, כולל כמה עונות של 15 מיליון דולר ויותר בקאזאן ובחימקי. לשם השוואה, תקציב השחקנים במכבי תל אביב העונה עומד על 10 מיליון דולר. ככה שאמנם אלופה צנועה כמו ז'לגיריס, אירופה לא ראתה בעידן היורוליג, אבל ברור שכסף גדול בלבד לא מספיק כדי להבטיח הצלחה במפעל, צריך גם קצת מהדברים האלה שמעבר (שבמכבי יש).
אבל מהרבה בחינות, נראה שהשנה, 2012/13, יש קבוצה שיכולה לשים סוף לרצף הכשלונות ולהיות הקבוצה הרוסייה הראשונה שאיננה צסק"א מוסקבה שתגיע לפיינל פור, או שלפחות תהיה ממש קרובה – וזו יריבת מכבי תל אביב היום, חימקי מוסקבה.
קודם כל, ניסיון ומסורת יש לה. אמנם טריים, אבל מה שהיא עשתה בעשור האחרון לא הרבה קבוצות באירופה עשו. כאמור, מדובר במחזיקת גביע היורוקאפ הנוכחית, מפעל שהיא הייתה בגמר שלו פעם נוספת (2009), הישג שרשמה גם ביורוצ'לנג' (2006). כלומר, אלו שלושה גמרים אירופאיים ב-6 שנים, ותוסיפו לזה זכייה בליגה המאוחדת VTB (ה"אדריאטית" של מדינות ברה"מ לשעבר), עם ניצחון בגמר ב-2011 על צסק"א, והופעה נוספת בגמר (2006) וספירת הגמרים מגיעה כבר ל-5 ב-6 שנים. וכמו שצסק"א היא האלופה הנצחית של הליגה הרוסית, כך חימקי ביססה את עצמה כסגנית הנצחית, כשבשנה שעברה סיימה שניה בפעם השביעית ברציפות, ונראית בדרך לכך שוב העונה.
מעבר לזה, תקציבה של חימקי העונה, שעומד על 20 מיליון דולר בסעיף השחקנים (כפול משל מכבי!), עזר לה לבנות סגל שלא רק משופע בכישרון, אלא גם נבנה באיזון ובמחשבה. זוראן פלאניניץ', שהיו רבים שכבר החשיבו שחקן גמור, חווה התעוררות ונותן עונה מעולה, ומגובה של 1.99 מטר מנהל את ההצגה מעמדת הרכז כמו בימיו הגדולים. הוא היחיד בקבוצה שמשחק העונה ביורוליג יותר מ-27 דקות למשחק. ויטאלי פרידזון וסרגיי מוניה, שחקני נבחרת רוסיה בכירים, מצטיינים גם הם, ויחד עם קלווין ריברס סוגרים חוליית קו-אחורי איכותית ומאוזנת. מתחת לסלים, קרסימיר לונצ'אר, פול דייויס וג'יימס אוגוסטין תורמים דקות רבות של נקודות (22.7 למשחק ביחד), באחוזים טובים מהשדה (54%), ריבאונדים (12.7), חסימות (1.8) ועבירות (8.1). ביחד מדובר בשביעייה בכירה, שמשחקת בין 17 ל-31 דקות למשחק, ומהווה את הליבה של הקבוצה הזו – מוכשרת, מאוזנת, מנוסה.
ועל הכל מנצח רימאס קורטינאייטיס הליטאי, שכמיטב המסורת של הכדורסל בארצו מכתיב סגנון משחק אטרקטיבי שניזון מאוד מהאווירה הביתית. קורטינייטיס הוא בהחלט האיש המתאים להיות הראשון שמביא הצלחה רוסית ביורוליג מחוץ לצסק"א. בשנה שעברה שנבחר ל"מאמן הטוב בתולדות היורוקאפ", כשהמפעל חגג עשור והוא זכה בו בפעם השנייה, פעם אחת עם חימקי כאמור (אשתקד) ופעם אחת עם ריטאס ב-09. וכשחקן היה שותף לזכייה של ברית המועצות באליפות העולם ב-82 כשהיה בן 22 בלבד, ויש לו גם זהב אולימפי מסיאול 88. לאחר הפירוק הוא נמנה על נבחרת ליטא שזכתה בארד במשחקים האולימפיים פעמיים ברצף, ב-92 וב-96.
אין הרבה אנשים מתאימים מקורטינאייטיס כדי למלא את המשבצת שהוא ניצב בה כעת, וחימקי שלו באמת נראית העונה כמו קבוצה שניצבת בשורה אחת עם הטובות ביותר. המאמן, שעמד לצד השחקנים שלו באיומי השביתה בימים האחרונים, רואה אותם משחקים בשבילו, והעונה כבר גברו על ריאל מדריד, פנאתינייקוס וברצלונה. כן, על שלושתן. זה ממש לא צחוק. נכון, כל הניצחונות האלה היו בבית, ובחוץ היא הובסה במדריד והפסידה ב-12 ביוון, אבל שלושה ניצחונות שכאלה, על שלוש מהקבוצות הטובות ביותר ביבשת, זה לא משהו שכל קבוצה יכולה לייצר ואין אף קבוצה שיכולה לקחת כזה הישג כמובן מאליו, גם לא מכבי.
אז כן, הכסף הגדול של רוסיה עוד לא הביא הצלחה ביורוליג, וגם בעונה הבאה חימקי – שבעצמה סובלת ממחלות ידועות של "כסף גדול" כמו מוסר תשלומים רעוע – אמורה לקצץ את תקציב השחקנים שלה בחצי, מ-20 מיליון ל-10. אבל כל הדברים האלה רק מוסיפים לעונה המצויינת שלה גם צרה קבוצתית ותחושה של "הזדמנות אחרונה", לפני שהכוכבים הגדולים עוזבים. דברים כאלה יכולים או לפרק קבוצות, או לאחד ולגבש קבוצות אותן. התוצאות עד כה מוכיחות שבחימקי הולכים על האופציה השנייה, ולא מורידים את העיניים מלונדון.
