מכבי תל אביב הייתה צריכה לנצח כך וכך משחקים, והלו"ז שלה היה יותר קשה משל היריבות שלה, והסיכוי נמוך, והשלב ארוך ומייגע, ושחקנים פצועים, ואחרים מאכזבים, וחלק נחתכים מהקבוצה. הכל היה נכון. והכל התברר כמשוכה גבוהה, שדייויד בלאט והשחקנים שלו – שכל הזמן אמרו שהם מאמינים (כשאני אמרתי שזה רק מס שפתיים) – הוכיחו שהם לא נרתעו ממנה. וכך, מכבי ניצחה את כל מה שהייתה צריכה לנצח עד כה, היא רשמה חמישה ניצחונות רצופים, גברה על קאחה לבוראל ואולימפיאקוס בחוץ בהפרשים גדולים יותר מאלה שהפסידו להם בבית, ניצחו את חימקי בהיכל, פירקו את סיינה ולא התקשו גם בחוץ מול פנרבחצ'ה, ויכולה להשלים את אחד הקאמבקים המפוארים בהיסטוריה המפוארת והמשופעת בקאמבקים של המועדון הצהוב.
אבל רגע לפני שמכבי תל אביב ואוהדיה נסחפים עם הטירוף והחגיגות של ההעפלה הצפויה להצלבה, שאלה אחת שמרחפת לה מעל כל הסיפור הזה היא שאלה מתבקשת ופשוטה: איך? איך זה קרה? וברוח החג, מה נשתנה? הנה כמה דברים בסיסיים, וההשפעה שלהם.
1) מלקולם תומאס נחתך, ליאור אליהו נפצע וחלה, סילבן לנדסברג מקבל הרבה פחות דקות
תומאס שיחק 19.7 דקות למשחק בשלב הראשון, אבל ירד ל-11.5 בשלושת המשחקים הראשונים של הטופ 16, צנח ל-3.7 בשני המשחקים הבאים ולא יצא עם הקבוצה למשחק מול בשיקטאש, לאחריו נחתך. כך שכבר שבעה משחקים שהוא לא על הפרקט. בפועל, אלה 10-15 דקות למשחק ש"התפנו" לבלאט ברוטציה.
אליהו שיחק 23.1 דקות בשלב הבתים, ו-19.6 דקות בחמשת המשחקים הראשונים של מכבי בטופ 16. מאז הוא לא מצליח לחזור לקו הבריאות, ובחמישה משחקים שיחק רק 21 דקות בסך הכל, במקום כ-100 דקות שהיה משחק אילו היה בריא. אלה 80 דקות נוספות, על פני חמישה משחקים, שבלאט היה צריך לתת לשחקנים אחרים - 16 למשחק.
מה שקרה כאן זה שתומאס, שתקע את השטף ההתקפי והיווה השפעה רעה על הקבוצה מבחינת אווירה ולכידות חברתית, ירד מהמשוואה. אין ספק שהיעדרותו תורמת למכבי. בדומה לו, גם היעדרותו של אליהו – שלמרות שיפור מסוים הוא עדיין נטל הגנתי על מכבי, ושחווה עונה לא טובה במיוחד - "שיחקה" לטובת בלאט. הרי אם יש משהו אחד שבולט במיוחד ברצף הניצחונות הזה של מכבי זו המלחמה, ההקרבה, שחקנים שנותנים את הגוף בהגנה. לא תומאס ולא אליהו הם שחקנים מהסוג הזה, והיעדרם איפשר לבלאט להעמיד למשך יותר דקות שחקנים מחויבים ולוחמים יותר.
לנדסברג, שקיבל רק 9.2 דקות למשחק בשלב הבתים, עלה ל-14.1 ב-8 המשחקים הראשונים של הטופ 16, אבל בארבעת האחרונים מקבל רק 3.6 דקות למשחק. במקרה שלו מדובר בקיצור רוטציה טבעי שמתרחש בכל קבוצה כמעט לקראת השלבים המכריעים של העונה, תהליך בו שחקנים טובים יותר מקבלים יותר דקות. במקרה הזה, כ-10 דקות נוספות. קיצור הרוטציה שהתחיל עם היעדרותם של תומאס ואליהו, נמשך באופן טבעי ללנדסברג, שעדיין לומד את המשחק ברמות האלה.
2) פניני חזר לעניינים ומשחק יותר, כמות הדקות של ניק קיינר מדלי עלתה משמעותית
בלי אליהו ובלי תומאס, התפנו המון דקות בעמדה מספר 4. דווין סמית' מקבל חלק מהדקות האלה, אבל אליו עוד נגיע. מי שממלאים את ה"חור" הזה לדקות רבות הם פניני וקיינר מדלי. הישראלי היה על המגרש 4.7 דקות למשחק ב-7 המשחקים הראשונים של הטופ 16, ומאז עלה ל-19.7. האמריקני, ששיחק 9.3 דקות לערב בשלב הראשון, לא שיחק כלל בשלושת המשחקים הראשונים בטופ 16, אבל בשבעת המשחקים האחרונים נמצא על המגרש 14.7 דקות למשחק.
תרומתו של פניני, שברובה לא באה לידי ביטוי בשורה הסטטיסטית, היא בעיקר בריווח הפרקט מעמדת הפורוורד, בזכות הקליעה שלו לשלוש, בעבירות שהוא נותן, וכמובן בתרומה שלו לאווירה הקבוצתית ולרוח הלחימה. אסור לשכוח, אבל לפני פרשת-שולדבראנד הוא היה הקפטן. לחזרה שלו לעניינים לבטח הייתה השפעה חיובית על חדר ההלבשה.
הסיפור עם קיינר מדלי נראה טיפה מורכב יותר. משחקן שבשלב הראשון של היורוליג לא הצליח להיכנס לקצב, אבל כל הזמן ניסה להוכיח מי הוא ומה הן היכולות שלו, שהביאו אותו למכבי מלכתחילה, הוא פתאום שינה פאזה בראש ומתמקד בדברים הקטנים. בלי הלחץ של אליהו שנושף בעורפו והסכנה לחזור לספסל אחרי כל טעות, קיינר מדלי שם גוף בהגנה ובריבאונד, נע המון בלי כדור ומשתדל לקחת רק זריקות פתוחות. העובדה שהוא ופניני עולים למגרש כדי למלא הוראות בצורה ברורה משחקת תפקיד חשוב מאוד ביציבות של מכבי לאורך הריצה הזו.
3) דייויד לוגאן, ריקי היקמן, דווין סמית' ושון ג'יימס מקבלים כ-15%-20% יותר דקות
בשלב הבתים הקל, כששניים מהם בעונתם הראשונה במכבי (לוגאן והיקמן), ואחד נוסף בשנתו הראשונה כשחקן רוטציה (ג'יימס), הרביעיה הזו קיבלה 95.4 דקות למשחק. וזה הספיק כדי לעלות מהמקום הראשון בבית, אבל לא הספיק כדי להוריד את סימני השאלה סביב מרביתם. בפתיחת הטופ 16 הדקות שלהם עלו קצת, באופן טבעי. אבל עדיין בין משחקים 12 ל-17 (מהם מכבי ניצחה 2 והפסידה 4), הם עדיין קיבלו ביחד 103 דקות. עליה של 8%. שימו לב, עם זאת, מה קורה לאחרונה: להוציא את הניצחון הקל בבית על סיינה במשחק 18, הרי שבמשחקים 19 עד 22, ארבעת האחרונים ברצף הניצחונות, הרביעיה הזו מקבלת 123 דקות למשחק - עוד 20 דקות. באחוזים זו עליה של 19.5%. במילים אחרות: זינוק.
כמובן שיש כאן סוג של ביצה ותרנגולת. העובדה שהם משחקים יותר באה בד בבד עם העובדה שהם משחקים טוב יותר. אבל עדיין, בהיעדרם של אליהו ותומאס, ועם קיצוץ הדקות של לנדסברג והירידה הקטנה של מורן רוט בדקות, לבלאט פתאום נוצר בור של כמעט 40 דקות שהוא צריך למלא. ויש גבול לכמה דקות אתה יכול לתת לפניני ולקיינר מדלי.
אז בלאט נתן את הדקות האלה לרביעית הליבה שלו, והיא החזירה לו בגדול. ראשית, מדובר ברביעיה מגוונת מבחינת הכלים שלה – עם עירוב של שחקני חוץ, מוליכי כדור, קלעי שלשות, שחקן של חצי פינה ושחקן פנים. שנית, תחת בלאט הם הפכו לחבורה לוחמת באמת, שלא רק נותנת גוף ונאבקת על כדורים, אלא גם מפגינה יכולת גבוהה בדקות ההכרעה. הרביעיה הזו משחקת יותר, ומשחקת יותר ויותר טוב.
ועוד לא אמרנו מילה על היכולת של ג'יימס, שעלה מ-18 דקות בשלב הבתים ל-25 במשחקים 11 עד 16, ול-30 דקות במשחקים 17 עד 22. ג'יימס הוא הדוגמא החיה הטובה ביותר לעד כמה סיטואציה משפיעה על התרומה של שחקן. הוא ממחיש עד כמה אסור לשפוט שחקן על סמך שנה אחת בקריירה שלו. ויותר מכל, הוא מדגים עד כמה לשחקנים במכבי קשה בשנה הראשונה שלהם במערכת הזו, ועד כמה הם יכולים להשתפר בשנה שאחרי (אההממ, קיינר-מדלי, אההממ).
אבל האספקט בו שחקניה המובילים של מכבי השתפרו יותר מכל, הוא גם האספקט שמלמד עד כמה שברירי המצב בו נמצאת הקבוצה. בין משחקים 11 ל-16 היקמן, סמית' ולוגאן קלעו ביחד, בכל משחק, 3.7 מ-11.5 לשלוש. פחות מ-4 שלשות, ב-31.8%. במשחקים 17 עד 22 הם צלפו 8.8 מ-19.4. משמע, 9 שלשות ב-45.3%. יותר מכל דבר אחר, אולי פרט ל"לחימה", כאן טמון סוד הריצה של מכבי במשחקים האחרונים. וכאן גם טמון הסיכון. כי קבוצות שקמות ונופלות על הכושר שלהן בקליעה משלוש לא מגיעות רחוק מדי. העונה, עם זאת, נראה שזה בכל זאת יספיק לפחות למקום בהצלבה.
