לחלוטין לא מובן מאליו
בתוך רצף משחקי החוץ, שלכו תדעו מתי ואם יסתיים, הצליחה מכבי תל אביב לייצר אמש ניצחון משמעותי ולחלוטין לא מובן מאליו. לא מובן מאליו כי עדיין קשה ומורכב להניח הכול בצד ולשחק כדורסל. לא מובן מאליו כמו כל ניצחון בהיעדרו של בולדווין. לא מובן מאליו כי פאו, גם בגרסתה הנוכחית והמגומגמת למדי, צריכה הייתה את המשחק הזה לא פחות וכנראה שיותר מאשר הצהובים.
אה, והיא גם כמעט לקחה אותו, אחרי שחזרה מפיגור 15 במחצית. כמעט, כלומר, מרחק סגירה אחת לריבאונד של מיטוגלו מול ניבו, שהייתה שווה ניצחון ביתי ירוק ראשון. ואם נדבר גלויות, מרחק שריקה כזו או אחרת שנשרקה נגדה. אבל בסוף, כך יצא, במקרה או שלא, ניצחה את המשחק הזה הקבוצה שהייתה ראויה לו.
מכבי תל אביב קיבלה העונה החלטה ללכת על 7 זרים. על פי פרסומים זרים, זאת לא ממש הייתה החלטה פה אחד. כך, הורכב סגל ובו שחקן אחד פחות בקו האחורי. במקום היליארד ואוסטין, הגיע רק קליבלנד. ובמקום חיזוק מיידי (אדאמס) לנוכח פציעה של שחקן משמעותי, לא הוחתם מישהו נוסף שיעזור.
לא שיהיה קל עכשיו, בלי קשר, לצרף מישהו. אז שחקן אחד (לפחות) חסר. והחלופה שנוסתה עד כה בעמדה מספר 2 (קליבלנד) התבררה כלא ממש רלוונטית. ואם כך, אז צריך מישהו שיבוא ויעשה הבדל. צריך ג'ון דיברתולומיאו.
זה לא מסובך
רק לפני יומיים, ליהגתי לכם כאן שכדורסל הוא משחק פשוט למדי. לא חייבים הסברים מסובכים כדי לבאר את המובן מאליו. ואם אין עוצמה בקו האחורי, אז אין למכבי תל אביב יתרון יחסי מול מרבית קבוצות הליגה השניה בטיבה בעולם.
מול ולנסיה לא היה בולדווין ולא היה לורנזו בראון. הפעם, מול פנאתינייקוס, הסיפור היה מעט שונה. כלומר, סטטיסטית, הסיפור של בראון היה דומה למדי. ברביעי הוא סיים משחק עם 13 נקודות ו-11 אסיסטים. אתמול זה נעצר על 12 נקודות ו-12 אסיסטים.
דומה? אהה, כן, דומה. אבל גם קצת שונה. שונה כי את המשחק הפעם סיים עם מדד יעילות +16 (להבדיל מ+7 מול ולנסיה). שונה כי הפעם לורנזו בראון רצה הרבה יותר, וזה בא לידי ביטוי גם או בעיקר בצד שבו הוא לא אוהב לשמור. על כך בהמשך. שונה כי הפעם היה לו עזר כנגדו. ולורנזו בראון דאג והצליח להפעיל אותו.
בניגוד ללורנזו בראון ששמר על נתוניו, פחות או יותר, הפעם היה לו חבר לקו האחורי. ג'ון די היה רע למדי במשחק שנערך ברביעי. ואלו לא רק 0 הנקודות מול ולנסיה, אלא היעדר התרומה של דיברתולומיאו בכל מחלקה למעט היכולת לייצר איזשהו פלופ אקראי בהגנה. דיברתלומיאו, את משחק ההפסד מול הכתומים, סיים עם מדד היעילות החלש ביותר (-1) ועם מדד הפלוס מינוס הגרוע בקבוצה (-24). שזה רע.
עודד קטש יודע שאין לו כרגע אף שחקן בעמדה מספר 2. אנטוניוס קליבלנד הוא לא מעט דברים, אבל לא יכול לתרום מהמקום הזה במשחק ההתקפה המסודר. ואם אין בולדווין, כל מי שנותר רלוונטי לשחק ליד הכדור הוא הקפטן. אז הוא הלך עליו בחמישיה הפותחת, מול ההרכב הנמוך יחסית של פאו (כשהיא גם נטולת פאפאפטרו כגיבוי בעמדה מספר 3). והרוויח דרכו ניצחון חוץ.
כדורסל הוא משחק פשוט למדי, כבר אמרתי? כשקולעים אז נראים טוב יותר. כשמסיימים עם 7 שלשות את המחצית הראשונה, אז בכלל נחמד. ולזה דאג דיברתולומיאו. ולדיברתולומיאו דאג לורנזו בראון.
היידה. נדגים. פיק אנד רול בצד של לורנזו בראון וג'וש ניבו, כשהפינה הקרובה והשמאלית פנויה. בזכות איכות וזווית החסימה, קל לבראון לייצר יתרון בעודו חודר שמאלה. סתאם נו, הספליט הזה קל רק לשחקנים ברמה הזאת. ברגע שחולף בראון על פני גרגוניס וגראנט נוצר יתרון מספרי לקבוצה האורחת, ועכשיו רק צריך למצוא את האיש הפנוי, כשסלוקאס אמור לכסות במסירה לצד החלש גם את קולסון וגם את דיברתולומיאו. קולסון? דיברתולומיאו? לורנזו בראון בוחר במסירה הוירטואוזית. בוחר בג'ון די. בוחר בטריצה.
הלאה. על פניו, מהלך שבו אמור לורנזו בראון להסתייע בחסימת עומק של ניבו כדי לקבל כדור באמצע, במקום הקרוי TOP OF THE KEY. אבל בראון מודל משחק החוץ בפאו הוא שחקן נייד ומעוניין הרבה יותר מאשר גרסתו במשחק הראשון של השבוע, והוא מפתיע את גראנט כאשר בוחר לחתוך פנימה, מתוך אמונה מוצדקת שמוסר ברמתו של ז'ק כהן יפגע בו. והוא פוגע בו. והפעם המסירה לג'ון די הולכת דרך יד ימין, לפינה הקרובה. שלשה.
חמש שלשות היו אתמול לגארד הוותיק והתזזיתי שלה. שלוש מהן הגיעו ממסירות של בראון. ובחסות הבטחון שצבר מהמקום הזה, הצליח דיברתולומיאו גם לתרום במקום שלרוב מסובך לו יותר, וזה בקטגוריית היצירה והמסירה. כולם יודעים שקבלת ההחלטות מהכדרור של האיש נוטה לאי יציבות. כולם יודעים שעדיף שהוא יהיה זה שיסיים ולא יתחיל. אתמול, גם במובן הזה, לגמרי היה על מי לסמוך. אלו לא רק שלושת האסיסטים שייצר, אלא גם התזמון שלהם ודרגת הקושי שלהם. נגיד כאן. פיק אנד עם ריברו על היד החלשה. התמודדות יפה מול הטיפול ההגנתי הגבוה של לסור וזיהוי (וסבלנות) של סורקין מול חואנצ'ו לאחר החיתוך שלו לכיוון הטבעת. יפה מאוד.
אי של יציבות
בדומה ללורנזו בראון, גם הנתונים של בונזי קולסון דומים למדי בשני משחקיו השבוע. 20+4 בולנסיה. 21+8 באתונה. בשונה מלורנזו בראון, התייצב לו הבונזי בשני המשחקים ונתן, כהרגלו, את כל מה שיש לו. ומה שיש לו זה פרץ אנרגיה שמסרב להירגע. ומה שיש לו הוא יכולת להתאים את עצמו, התקפית, לצרכים של הקבוצה שלו.
קולסון, בשלב הזה, הוא אופציית האחד על אחד השניה בקבוצה שלו. קולסון יסמן מטרה טובה, כשהוא נייח או נייד, כדי לחלץ התקפות תקועות. וקולסון (שזה משהו שבצהוב מקווים שיקרה בשלב כלשהו גם עם קליבלנד), גם יודע לנקות את המשחק שלו מזריקות קשות עליהן ניתן לוותר.
מול קו אחורי של סלוקאס-גראנט-גרגוניס, אין אף אחד שיכול להחזיק מעמד מול הפיזיות של קולסון. ועל כן, מובן מאליו שחיפשו אותו בשלב מוקדם כדי שייצר משהו מאזור הפוסט. בטח ובטח כשהמאצ'אפ מול הוא סלוקאס.
ואחר כך, כשראה מולו את גרגוניס, גבר עליו דרך המחויבות שלו לנוע ללא הרף. לאורך כל המהלך הזה, שימו לב בבקשה רק לקולסון. ותנסו לספור כמה פעמים ביצע תנועות קטנות על שטח קטן. וכמה פעמים חמק מגרגוניס. ואיזה יופי.
מתקנים עם הגב
כמה כסף זרקו השנה בצד הירוק של אתונה. החתמות גדולות, שמות גדולים, כסף גדול. ובסוף, בנאדם מסתכל ימינה שמאלה ורואה מולו קלצאיקיס ומנזוקאס. או חואנצ'ו הרננגומס, שאם נתעלם מכל מה שהכרנו לגביו ונסתכל רק על מה שמקבלים עד כה מהאיש, לא יישאר דבר.
וכל זה בא לידי ביטוי גם באופציות ההתקפיות. ולנסיה טחנה את מכבי תל אביב במהלכי גב לסל. היא פתחה מולה עם שני שחקני פוסטאפ (דיוויס ואינגליס) והשתמשה בפורווארדים לרוב שרק חיכו לפגוש מולם איש קטן מהם, כדי לדחוק אותו למצב של גב לסל ולהמתין לטעות.
לקבוצה של עתמאן, כך התחוור די מהר, אין את הפריבילגיה הזאת. את כל היצירה שלה היא חיכתה לקבל מהצמד סלוקאס-וילדוסה מכדרור. גב לסל? את זה, הפעם, פתרה מכבי תל אביב בצורה לא רעה בכלל.
למשל כאן. התרגיל של פאו כאן מתבסס על התנועה של קייל גאי דרך שתי חסימות, כשעליו שומר רפי מנקו. את הראשונה שובר מנקו בחלון שפוער לטובתו ווב. את השניה הוא מנסה לעבור מלמעלה. ונתקע בלסור החוסם, מה שמוביל לחילוף הגנתי. כשהכדור יזרק פנימה אל לסור, מול המנקו, תגיע עזרה של שני שחקנים נוספים. מדויק? לא ממש. אפקטיבי? לגמרי. פאול? לא מעניין.
הלאה. ברביעי, עקב האכילס של מכבי בהגנה בכלל ובמצבי גב לסל בפרט היה לורנזו האדיש. במשחקו השני בתוך 48 שעות, כשדווקא אמורים להתגלות סימני עייפות, היה בראון מחויב הרבה יותר. וזה בא לידי ביטוי, בין היתר, ב-5 חטיפות (שאיזנו טיפה את 5 איבודיו). האם חטיפות הן מדד להגנה טובה? לא. לפעמים זה אפילו סמן להגנה טובה פחות. מצד שני, זה כן מעיד על תשוקה ללכת ולאסוף את הכדור אליך. ובראון (ובלאט) עשו זאת אתמול בצורה מעוררת הערכה.
כאן, אחרי חילוף, מקבל מולו את לסור. ולא מחכה לראות מה יקרה אחרי, אלא דוחף עצמו לקו המסירה וגודע את המהלך, בדרך לסל קל בצד השני.
ולפעמים בכלל לא צריכים לחטוף. שוב פעם לורנזו בראון, והפעם מול מיטוגלו. בדומה למהלך שהראנו ממש לא מזמן, העזרה שהגיעה גם מלמעלה שם (סורקין) הגיעה גם מלמעלה גם הפעם (ריברו). לא רע בכלל.
קטש
לאמן, ואני אחדש לכם משהו כאן, זה לא דבר קל במיוחד. שוקינג, אה? אלמלא מהלך אחד אדיר של ניבו אחרי החטאת העונשין של סורקין, עיקר השיח כאן היה על 15 נקודות היתרון שלא הספיקו כדי לנצח. על ניהול המשחק של קטש שהוביל להפסד. על מספר החלטות ליהוקיות שאפשר היה לעשות אחרת.
עודד קטש הלך אתמול רחב ועמוק במיוחד. 11 השחקנים שותפו על ידו כבר במחצית הראשונה, למרות שרובם (קליבלנד, ווב, מנקו, סורקין, ריברו, כהן וניבו) לא תרמו כמעט בכלל. בהמשך הלך לציוותים לא שגרתיים, כמו זה של ריברו את ניבו.
בסוף, פתאום זרק אל המערכה את מנקו (בהרכב הסמול בול, עם קולסון ב-4). תרגיל הכנסת כדור משמעותי הסתיים בזריקה קשה של מבחוץ של סורקין. אני יכול להמשיך אתכם ברמת המיקרו, אבל זה לא הסיפור כולו.
יש מאמנים טובים שבנסיבות מסוימות פשוט נשארים עם מה שיש ומקווים שזה יספיק. קטש אתמול, ואני לא אומר את זה לזכותו או לגנותו, ניסה ללא הרף. אולי אפילו יותר מדי. הוא החליף ציוותים ללא הרף. הוא ביצע התאמות. הוא החליף הגנות בשלבים חשובים.
להגיד שזה עבד? אה, לא. נזכיר שוב (ושוב): המשחק הזה הרי הוכרע בהטלת מטבע. הוכרע במהלך שבור לכאן או לכאן. הוכרע, למשל, בכדור ביניים. אני בדרך כלל לא לוקח אתכם למצבים שכאלו, אבל בואו איתי בבקשה לאזור 1:50 לסיום הארכה, לכדור ביניים שנראה סתמי.
נוכח יתרון הגודל של לסור מול בראון, ברור שהצרפתי יהיה זה שייגע ראשון בכדור שיושלך אל על. ואם כך, כל מה שנותר לחבריו של לסור לעשות הוא לסמן עבורו מטרה אליה יעיף את הכדור הכתום.
העניין הוא שפאו הציבה את כל 4 השחקנים הנוספים מאחורי לסור. משכך, בטח בכל הקשור לצידו השמאלי של לסור, יש לו את גרגוניס ומנזוקאס, כשעליהם יושבים ניבו וקליבלנד. יתרון כאן אין. וגם כדור לא. ועל מהלכים קטנים כאלו לפעמים חוגגים נצחון חשוב או מתבאסים על הפסד מיותר.
3 נקודות לסיום
1. בלאט - כשאני אהיה גדול, אני רוצה שיהיה לי את הבטחון העצמי שיש לתמיר בלאט. שלא רואה ממטר. יכולת מסירה יוצאת דופן? את זה ידענו מזמן. קור רוח, שבא לידי ביטוי גם בזריקות העונשין החשובות שקלע בסוף? הכרנו. יכולת לדפוק שלשות? ברור. עודד קטש מאמין ברכז המחליף שלו בעיניים עצומות. בצורה עיוורת. ואתמול קיבל ממנו המון. באופן אישי, אני חושב שהבטחון העצמי הזה גם מביא למספר זריקות קשות מדי/ מסירות בדרגת קושי מוגזמת. אתמול, בכל אופן, עמדה מספר 1 הייתה הרבה מעבר לרק לורנזו בראון.
2. שיפור קל - 11 כדורים חוזרים בהתקפה נטלה ולנסיה מול מכבי תל אביב. 10 כדורים חוזרים בהתקפה ליקטה פאו מול מכבי כבר במחצית הראשונה. ונכון, במחצית השניה ובהארכה פאו כמעט ולא החטיאה (הוסיפה רק 6 החטאות ל-2 ו-8 החטאות ל-3), אבל מכבי תל אביב איבדה רק שלושה כדורים חוזרים מתחת לסל שלה עד לסיום המשחק.
3. מתקשות - טרם פתיחת העונה, הרגשנו שהליגה הזאת מאיימת מתמיד, עם קבוצות רבות ששמו כסף גדול. ובינתיים, אם נדבר גלויות, רבות מהן מגמגמות. את פאו ופרטיזן כבר ראינו. הכוכב האדום מקרטעת. האמת? גם הטורקיות והאיטלקיות. וגם מונאקו, היריבה הבאה. מכבי תל אביב לא משחקת כדורסל גדול, וגם לא צפויה לשחק כדורסל גדול באולם שבו הודחה בסיום העונה שעברה. אבל גם לא בטוח שתזדקק למשחק גדול, כדי להשיג עוד נצחון חשוב.
