סיבה לדאגה (בנובמבר)
את שני הטורים הקודמים התחלנו עם אותה כותרת משנה, קרי רפרנס לשורה מוכרת מסדרת הטלוויזיה משחקי הכס. פעם עם סימן שאלה, פעם עם סימן קריאה. השבוע נפגשתי עם אנשים יקרים בבאר שבע, שאמרו לי שכואב להם לקרוא טורים שלי לאחר הפסדים של מכבי תל אביב. ולכן, לפחות הפעם, החלטתי לוותר על WINTER IS COMING. או שלא.
מכבי תל אביב ידעה היטב, לאחר שמונה ימים של פגרה, שהחל מה-18.11.22 היא נכנסת לרצף רצחני של משחקים, החל מבלגרד אתמול (שישי) וכלה בבלגרד בחמישי הקרוב, כאשר בין טיסה לסרביה לבין טיסה לסרביה יש דרבי ויש אולימפיאקוס. והיא ידעה, והמאמן שלה יודע, שרצף רע יכול להפוך את שבעת הימים הללו לכאלו שמייצרים להבה. עכשיו, אחרי שסומן איקס אדום על הראשון בסדרה בת ארבעת המשחקים, אפשר להכריז רשמית שיש לצהובים סיבה גדולה לדאגה. ושאין להם יותר מדי זמן לחשוב על למה ואיך מתקנים.
מומנטום
בשוך ארועי בלגרד, עת התראיין קואץ' קטש וניתח היטב ובכנות (כהרגלו) את שארע בכלל, הוא התייחס בפרט לסוגיית המומנטום. קטש הסביר, פחות או יותר, שמכבי לא הצליחה לרכב על גלי המומנטום ברגעיה הטובים במחצית הראשונה, ולא הצליחה לבלום את התנופה המקומית כאשר נכנסו שחקני המארחת לטרוף במהלך המחצית השניה. מומנטום, מטבע הדברים, הוא הדבר הכי חשוב בכדורסל (ולא רק).
הוא זה שמנצח משחקים. הוא זה שזוכה בתארים. כלומר, קבוצה שתגיע רחוק היא גם זאת שתצליח לייצר לעצמה מומנטום ברגעים החשובים. הבעיה היא, כמובן, שקשה לדעת מתי כל הטוב הזה קורה וכיצד מסייעים לכל הטוב הזה להיווצר. אבל אם נעזוב לרגע את ענייני הקארמה ואם נבחר שלא להתעסק כרגע בדברים ערטילאיים, מוטב שננסה לדוש ולחפור בהחלטות קטנות שאולי אולי עושות הבדל.
למכבי תל אביב של העונה, לפחות על הנייר, סגל ארוך ועמוק. כרגע אוחזת היא ברוסטר בן 9 זרים פלאס לא מעט ישראלים שמכירים ויודעים יורוליג, או לפחות מכירים ויודעים איך להיות מקומיים בולטים בנבחרת ובליגה. שלושה מהם, כמובן, לא מתלבשים במשחקי הליגה השנייה בטיבה בעולם, אבל שלושה כן. ואם כך, די קשה לסנגר על ההחלטה של המאמן ללכת (שוב) על רוטציה קצרה, בת 7 שחקנים בלבד. ודי קשה להתעלם מכך שקטש, ולא בפעם הראשונה השנה, מתראיין בסוף משחק ומודה שטעה כשלא הרחיב את הרוטציה במהלכו.
מומנטום יכול להגיע, לחלוף, או להידבק בקבוצה היריבה עם איזשהו פרץ אנרגיה שמגיע מהספסל. לפעמים. ולפעמים, מצד שני, אפשר להיאחז בו כאשר נתלים על כתפיו של שחקן שנמצא בטרוף או בזון, שאסור בתכלית האיסור לתת לו לנוח כמעט או בכלל. לפעמים כך, לפעמים אחרת.
מה שבטוח הוא, ולא בפעם הראשונה העונה, שקשה להצביע על ניהול החילופים של מכבי תל אביב, בטח ובטח במחצית השניה, ככזו שסייעה לה להגיע לקו הסיום כמנצחת. אצל ז'לקו ופרטיזן, לא הייתה לאיש שום בעיה להשליך את קווין פאנטר במהלך כל המחצית השניה אל ועל הפרקט (שיחק בה 19 מתוך 20 הדקות) או לוותר לחלוטין על אלן סמאילגיץ', למרות שהיה נהדר בכל 5 הדקות שלו במחצית הראשונה, טרם שבק חיים. אצל מכבי, קשה להגיד שאותרו החלטות דומות. אין לי, אפילו אם אנסה, דרך לנסח את כל זה בצורה פחות עדינה.
Follow @shay_hausmann
על אמונה והיליארד
בהמשך לפרק הקודם, אפשר וצריך לבצע חיבור ישיר לסוגיית האמונה. לא באל הרחום והחנון, חלילה, כי אם בסגל שהולחם לו יחדיו הקיץ. ההחלטות של קטש עד כה מבהירות, במעשים ולא בדיבורים, שמאמנה של מכבי תל אביב לא באמת מאמין בסחורה שיש לו.
הוא בטח ובטח לא מאמין בעמדה מספר 4 שלו. בטח שלא בג'רל מרטין ההולך ומתדרדר, אבל גם לא באמת בחלופות. אתמול ראינו סימנים ראשונים של ויתור על קונספציית ניבו ופויתרס ביחד. אתמול ראינו גם את החוזקות והחולשות המובהקות של סורקין ב-4. אתמול גם ראינו (שוב) שלקולסון לא קל להתמודד שם פיזית, בזמן המועט שבו לוהק לעמדת הגבוה השני. אבל את כל זה, האמת, כבר ידענו. בעיות למכביר, האמת, יש גם בעמדה מספר 3.
אחרי כל זה, יתכן שהשאלה החשובה יותר נוגעת לעמדת הגארד המחליף. יש בולדווין, יש בראון – וזה הרבה. ומה קורה אם אחד מהם לא טוב או לחילופין, חלילה, זקוק למנוחה? אז זהו. שאין ממש תשובה. מבין החלופות הקיימות, דומה שקטש לא באמת מאמין באף אחת מהן. דיברתולומיאו, בעל הלב הרחב, הוא אחד שעליו אפשר לרכב, מדי פעם, בטח שלא כרכז, במשחקי בית. אולי. יפתח זיו לא נספר. מה שמשאיר לנו את ג'יילן אדאמס, ששיחק אתמול את משחקו השישי ביורוליג במדים הצהובים. במכבי תל אביב, תפקידו של אדאמס כולל הרבה פחות נגיעות בכדור והרבה פחות כדרור, בטח לעומת מה שהתרגל במדים האדומים של הקבוצה מבירת הנצח שלנו. ובצדק, האמת, כי הוא לא רכז.
מצד שני, אם הוא נוגע פחות, המשמעות היא שהשימוש בו מתרכז הרבה יותר ביכולת הסיום/ הקליעה שלו, ופחות בקבלת ההחלטות שלו. התוצאה? עד כה, אסיסט יחיד למשחק יחד עם אחוזים נמוכים ל-3 נקודות (28.6% ביורוליג) ותחושה שבמקרה הטוב, הוא יכול לייצר מדי פעם כמה נקודות מתוך הערבוביה. סה טו. וכל זה, עוד לפני שדיברנו על חוסר היכולת שלו לתת תרומה כלשהי בצד שבו מעוניינים לשמור.
אז אם אין פה ואין שם, כל זה אמור לחבר אותנו, לעניות דעתי המרודה, לסוגיית דארן היליארד ומידת ההתאמה שלו לדברים שהקבוצה שלו צריכה והמאמן שלו רוצה. הגארד המנוסה סיפק אתמול, ללא צל של ספק, את משחקו הטוב ביותר במדיו החדשים. ליתר דיוק, אם נדבר גלויות, את המחצית הטובה ביותר שלו בצהוב. היליארד שותף משך כמעט 12 דקות במחצית הראשונה ודפק 4 מ-4 ל-3. כבר בקיץ, כולל בשיחה עם קטש, עלתה סוגיית השימוש האפשרי שלו בהיליארד. האם, בשיטה בה מאמין המאמן, יכול הגארד ששיחק בבאיירן, בסקוניה וצסק"א לשחק כאחד ממובילי הכדור? האם רק בעמדה מספר 3? התשובות, האמת, לא היו ברורות.
אתמול, כאמור, הגיעה כל הצטיינותו והגיעו כל טריצותיו כשהוא לצידם של שני מובילי כדור ומקבלי החלטות. למשל כאן, בהתקפת המעבר הנאה, בסיומה מקבל מסירה טובה מבולדווין הרביעי, שקיבל כדור מלורנזו בראון הראשון, בדרך לשלשה מספר 3.
גם כאשר ראינו ניצנים של קבלת החלטות מהיליארד מכדרור, כמו במקרה הזה, שבו הוא מתחיל את המהלך, פוגע בבולדווין פנימה ומסיים יפה לאחר החסימה (שפעם קראנו לה "הפוכה") של סורקין, הוא עושה זאת מעמדה מספר 3.
אם כך, הגיעה העת לשאול אם השימוש בהיליארד לא אמור להתבצע טיפה אחרת. שהרי האיש, על אף שלשותיו אתמול, הוא ממש לא ההגדרה הלשונית של קלע/י ותו לא. זה לא הוא. היליארד הוא שחקן התקפה ורסטילי שיודע לעשות לא מעט דברים. כולל כדרור. כולל פוסט-אפ. ונכון, הוא לא התאמה מדויקת לדרישות של קטש ממקבלי ההחלטות שלו בפיק אנד רול. אם כך המצב, יתכן שקטש צריך לשנות את דרישותיו ולהתאימן לחומר השחקנים שיש ברשותו בשלב זה.
הגנה. לא טובים בזה
אני יודע, אני יודע. הגנה לא מודדים רק בממוצע ספיגה. יש ענייני קצב, יש עניינים אחרים, יש סטטיסטיקות מתקדמות כאלו ויש סטטיסטיקות מתקדמות אחרות. ואנחנו נדבר עכשיו על ממוצעי ספיגה. מכבי תל אביב ספגה עד כה, העונה, 680 נקודות. כלומר 85 נקודות למשחק בממוצע. כלומר, היא מדורגת במקום ה-16 במפעל, כשמאחוריה מזנבות רק בסקוניה (85.4) ופנתינאיקוס (86.1). אז נכון, הגנה היא לא הדבר היחיד בכדורסל. אפשר לנצח גם בלי הגנות ברזל. אבל כשלא שומרים בכלל, זה הופך את העניין להרבה יותר קשה.
אז לא, אני לא מתכוון לפלח כעת אחוזי קליעה ושאר ירקות, אלא להתמקד במספר הזה. 85 נקודות ספיגה למשחק. בשלושת משחקי החוץ, למקרה שתהיתם, הממוצע הוא 99.3 נקודות ספיגה. בארבעת ההפסדים – 96. כדי לנצח עם נתוני ספיגה כאלו צריכים לייצר התקפה מושלמת ומעלה. וזה קשה.
הבעיה היא שמכבי סופגת גם כשהיא שומרת רע בתחילת פוזשנים וגם כשהיא שומרת טוב בתחילת פוזשנים. ראינו את כבר מול ברסה, למשל, וקיבלנו את זה גם אתמול. כי בסוף, הרי, הטעות תגיע. למשל כאן, עם 4.7 שניות על השעון הקטן, כשפויתרס וסורקין יסתערו על לסור, מבלי שמישהו יחפה ויכסה שחקן בעל יד קטלנית כמו זאק לידיי.
למשל כאן, במהלך שמתחיל לא רע, לרבות כיסוי הפיק אנד רול הראשוני של מדר ולרבות ערנות כשהכדור הולך פנימה ללידיי. אלא שאז יש לפחות ארבעה שחקני הגנה שכולם סביב הכדור פלאס לורנזו בראון שמלווה את לסור פנימה, בלי שום מודעות למה שקורה מחוץ לקשת. אז ננאלי נע נהדר לכיוון הצד החלש, בראון מבצע את האלמנט על שם טרבולטה המבולבל – וטריצה בפרצוף.
רוצים עוד מג'יימס נאנלי? רוצים עוד הגנה לא מכוונת? בכיף. הנה כאן, כשהכדור הולך פנימה ללסור (מול היליארד) מנסים הצהובים לסייע מול הצרפתי באמצעות הקולסון. בניגוד למה שניתן היה לצפות, אין גם הכוונה בוטה לכיוון קו הבסיס (קרי בייסליין טראפ), אבל עוזר מסוים יש. ומה קורה כשהכדור עוזב את לסור ומתייצב בידיו האמונות של פאנתר? מי מסייע ברוטציה? מה קורה לניבו? מה עושה קולסון? אהה, לא הרבה. טריצה. ככה, בפשטות, לא שומרים.
הלאה. דוגמא ממהלך לקראת סוף הרבע השלישי. דוגמא למהלך מייצר מומנטום, כשמכבי עדיין ביתרון. בולדווין ושלוש עבירותיו על המגרש. חמור מכך, בולדווין ושלוש עבירותיו על המגרש ועל אקסום, השחקן הכי חשוב בפרטיזן בלגרד. אז אקסום מסתכל הצידה כדי לקבל תרגיל מז'לקו. ומסמן בהתאם. ופאנתר, בפינה הקרובה, מסמן דברים אף הוא. וכו-לם, כלומר כל שחקני מכבי תל אביב, מכינים עצמם לקראת החסימה המדורגת שכאילו מקבל נאנלי שנמצא בצד הרחוק. כו-לם, כולל רומן סורקין שמסתכל רק לשם. ובינתיים אץ ורץ לו האוסטרלי של ז'לקו בדרך לסל ולסל קל.
כשבראון אפור
דיברנו על מחליפים לעמדות הגארד. דיברנו על הבעיות בהגנה. הגיעה העת לחבר את שני הדיונים הללו ולהתמקד במי שרלוונטי לשניהם. לורנזו בראון הוא פאקינג סופרסטאר. ויכול להיות שהוא גם פאקינג עייף. האיש שהגיע לאחר קיץ מתיש ואמוציונאלי כשהוא בכובעו כספרדי, משחק עד כה כ 31 דקות וחצי בממוצע למשחק. ושומר על עצמו בהתאם. דיברנו כאן, בטורים קודמים, על הרצון של בראון להימנע ממגע. עד כה, הוא לא הלך לקו ב-5 מתוך 8 המשחקים ביורוליג. דיברנו כאן, בטורים קודמים, על הבעיות שלו בהגנה. ונעשה זאת שוב עכשיו.
כי מה שקורה פה, גולשות וגולשות יקרים ויקרות, זה לא לעניין.
והאמת? כשיש לך גארד שמתנשא לגובה 1.96 ושאוחז בטיקט תאורטי של קשיחות, אפשר לצפות ליותר, אפילו ברמת ביצוע העבירה, מאשר התבוסה ללא תנאי בקרב הזה מול לסור, בטח ובטח בשלב הזה של המשחק.
לורנזו בראון רשם את משחקו הראשון העונה ללא מספר דו ספרתי של נקודות, שזה לחלוטין בסדר. הוא גם סיים עם מדד היעילות החלש ביותר שלו העונה (4 בלבד), שגם זה לחלוטין בסדר. מה שפחות בסדר זה שנראה שאחד הגארדים הטובים במפעל הזה מרגיש טיפה עייף ולאה. ולמכבי הזאת אין כרגע את היכולת להחזיק את הראש מעל המים אם בראון לא דופק את ההצגות להן התרגלנו, גם כיוצר לעצמו וגם כיוצר לאחרים. גם כרכז קלאסי וגם כסקורר. אה, וגם טיפה של חשק הגנתי יכולה להתברר כחשובה. נעקוב בעניין.
שלוש נקודות לסיום
1.מכבי תל אביב סיפקה מחצית ראשונה, התקפית, קרובה למושלמת. והסיבה לכך מגיעה מהשלשות. נו, אתם יודעים: 2<3. עם 8 מ-14 ביידוי טריצות, החיים הרבה יותר יפים. עם 2 מ-11 במחצית השניה, הם יפים הרבה פחות. וגם אתמול, צריך להגיד, שאפשר לראות את ההבדלים והפערים ברמת הביצוע ככל שהדבר נוגע לשעון השניות. על מה שברסה ופרזיטן עושות כשהשעון הקטן מחשב קיצו לאחור כבר ליהגנו. עכשיו נראה מה קורה למכבי, או במקרה הזה לקולסון, כשהשעון מראה 7 עם יתרון מצ'-אפ מובהק (סורקין מול מדר) בפנים.
2.אם כבר ים מדר, אז אפשר לומר שהוא סיפק לנו חוויה משונה קמעה (או שמא יש לומר קמעא) אתמול. מצד אחד, 8 נקודות בכ-13 דקות, שזה למעלה מאחלה. מצד שני, איפוק/ריסון/היעדר חוצפה אליהם לא התרגלנו מהעלם שבעיקרון לא רואה אף אחד ממטר. מצד שלישי, כשרואים את המחוות הגופניות השונות בינו לבין הז'לקו על הקווים, אפשר להבין שכל זה חלק מתהליך הביות והלימוד אותו הכירו כבר רבים לפניו. שלרובם, יש לומר, זה עשה רק טוב. אגב, תהליך ביות דומה אפשר להרגיש גם על ננאלי, שויתר אתמול על פחות 3-4 זריקות בדרגת קושי בינונית ומעלה שהיה מיידה ללא הנד עפעף כששיחק בצהוב בעונה שעברה.
3.אם כבר אקסים, אז מתיאס לסור. מכבי תל אביב של השנה רגילה להצגות ריבאונד מתחת לסל שלה, ואתמול אפשרה לביג גאי ששיחק בשורותיה לקטוף 7 כדורים חוזרים בהתקפה. בנוהל. בסיום העונה הזאת יפרד מהצהובים מנהל המקצועי ניקולה וויצ'יץ'. שככל הנראה (לא) אחראי גם על ההחלטה לוותר על לסור בעונה שעברה.
