שותפי אלפא: הניצוצות של ווייד בולדווין ולורנזו בראון

חותם בשתי ידיים
אחד הדברים הכי פופולריים בשיח ספורט בין חברים נוגע למושג ה-חותם על. זה מתחיל, כמובן, לרוב, בשאלה. לצורך הדגמה, ניקח שיחה דמיונית בין שני אנשים, שלאחד קוראים, סתם נניח, עודד ולשני נקרא, סתם בשביל הקטע, דיוויד. יאללה, נמחיז סיטואציה לאחר שיבוץ המשחקים לעונת היורוליג הנוכחית? נמחיז: עודד, ישאל הדיוויד, על כמה משחקים אתם חותם מתוך החמישיה הראשונה? בחיאת דיוויד, יענה עודד, תן לנצח איכשהו את המשחק הראשון ושיעזבו אותי בשקט. אבל עודד, יתעקש הדיוויד, אתה חותם על 4 מ-5? דיוויד, יחתום עודד את השיח המופרך, חותם? חותם בשתי ידיים. חותם קלללללל (הערה שלי לעצמי: שלא תעז לנסות לכתוב מחזה בחיים שלך. אתה לא טוב גם בזה).

כשנתברר שמכבי תל אביב פותחת עונה עם ארבעה משחקי בית מתוך החמישיה הראשונה, לרבות מפגשים מול יריבות שאמורות להשתייך לחלק הדרומי של הטבלה (ז'לגיריס, וילרבאן, פנאתינייקוס), היה ברור לכל שזאת הזדמנות שאסור לפספס. קבוצה חדשה, מהניילונים, יכולה וחייבת לחצות את המחסום הראשוני של זמן הרצה קצר כשהיא מתגלחת על הזקן של יריבות נוחות יחסית שכאלו. וכך קרה. ולא רק. כי מכבי עשתה אתמול יותר מאשר רק לנצל את הפתיחה הנוחה.

היא הצליחה, בפעם הרביעית ברציפות, לבסס את עצמה בבית. היא הצליחה להוכיח לעצמה שהיא עומדת בתנאי הבסיסי להצלחה של כל גרסת סגל צהובה, שהוא היכולת לשבות את לבו של הקהל שלה, ביד אליהו הישן. ונכון, יש עוד 13 משחקים ביתיים לארח במסגרת העונה הסדירה, אבל נכון לעכשיו היא בעלת בית דומיננטית. שלפחות נכון לעכשיו גם יודעת כיצד לשחק כדורסל שמנצח משחקים ביתיים. שזה טוב.

אה, רגע, יש רק עניין אחד. כי פתיחת עונה טובה זה ממש נחמד, אבל ההיסטוריה מלמדת שהיא לא בהכרח יודעת לנבא את העתיד. ולא ההיסטוריה הרחוקה, אלא העונה שעברה. כי הקבוצה של ספרופולוס, בתחילת עונת 21/22, ניצחה 6 מ-8 המשחקים הראשונים. ו-7 מעשרת המשחקים הראשונים. איך זה נגמר (ליאניס), בסוף, כולם יודעים.

אה, רגע, יש גם עניין שני. כי עם כל הכבוד להיסטוריה הקרובה ולסגל של סקוטי ווילבקין, הפעם זה אמור להיות שונה. כי אצל ווילבקין, לטוב ולרע, זה קם ונפל עליו. זוכרים את עודד מפיסקת הפתיחה, זה שחתם בשתי ידיים? לעודד, ההוא החדש על הקווים, יש יותר מווילבקין אחד. לקואץ' קטש יש שניים.

הם ינווטו
לורנזו בראון פלאס ווייד בולדווין הרביעי מובילים את מרבית הקטגוריות הסטטיסטיות של מכבי תל אביב. הם משחקים הכי הרבה דקות. הם קולעים הכי הרבה נקודות. הם לוקחים הכי הרבה ריבאונדים בהגנה(!). הם מוסרים הכי הרבה אסיסטים. הם סוחטים הכי הרבה עבירות. הם אוחזים, מן הסתם, במדד היעילות הגבוה בקבוצה. והם, בפשטות, משחק ההתקפה של הסמי פיינליסטית שלנו.

כשמכבי תל אביב הצליחה לשים שתי ידיה, בקיץ האחרון, על שני שחקני יורוליג מובילים בקו האחורי, זה היה ברמת מהלך חסר תקדים. עם כל הכבוד לעבר המפואר של מועדון העל הזה, לא זכור מקרה קודם שבו נחתו ביחד בקיץ אחד, זה לצד זה, שני גארדים ששייכים לחלק העליון של המפעל. ומרגע שכך קרה, ברור שהכל יקום ויפול, בראש ובראשונה, על היכולת של השניים לשלוט מחד ולדור בכפיפה אחת מאידך. נכון לסיום של חודש אוקטובר 2022, נראה שחיבור וקליק ראשוני יש. לפחות ברמת היריבות עד כה. כי עם הכבוד למאזן הנאה עד כאן, מכבי תל אביב החדשה נראתה עדיפה רק במשחקים שהם מאסט. מול פנר בחוץ זה היה נוקאווט. מול מונאקו בבית, האמת, זה הרגיש כמו גניבה מול יריבה עדיפה.

אבל כשרון יש בשפע. ונסיון יש בשפע. דומיננטיות גם. וכן, גם סימנים ראשוניים לכך ששני גברי האלפא הללו יודעים גם לשחק ביחד, גם אם זה כדורסל של לחוד. מסובך? לא ממש. זמן להדגים.

מכבי תל אביב לא משחקת כדורסל "קבוצתי" על פי המשמעות הישנה שלו. פעם, ועדיין אם תשאלו מצקצקים מסוימים, התייחסו למשחק קבוצתי כאל כזה שבו כולם זזים, כולם מוסרים וכולם אוחזים ידיים ושרים הללויה. הקבוצתיות הצהובה, נכון להיום, מורכבת במיוחד מהיכולת של בראון את בולדווין לייצר מכדרור. אולי לעצמם, אולי לאחרים. וזה מגיע לרוב ממצבי פיק אנד רול/ממהלכי אחד על אחד. כדי להמחיש, נשתמש עכשיו באלמנט התקפי שנקרא שיקגו, שיש אשר קוראים לו בכלל בכינוי זום.

כאן, שימו לב בבקשה לחסימה הראשונית שמקבל בראון מפויתרס – ומיד לאחר מכן לוקח את הכדור מניבו מהיד (יענו הנד אוף). זה השיקגו. יש לתרגיל הזה המשכיות, אבל בראון מנצל את החרך שנוצר בצד השמאלי של ההגנה כדי לחדור לסל, לשנות קצב, ולסיים בשתיים פלאס פאול. נחמד.

היא גדולה. היא חזקה. היא ממש מהירה
גם אתמול, חרף הכשרון של צמד הגארדים, התקשתה מכבי משך דקות לא מעטות מול ההגנה הרעועה של פאו. בעוד קטש זורק אל המגרש 11 שחקנים כבר במחצית הראשונה, כמעין תיקון לניהול הרוטציה הבינוני במשחק הנצחון בגמר גביע ווינר, זה הרגיש תקוע לפרקים – ולא רק ברבע הרביעי. יש לכך סיבות שונות, אבל בשורה התחתונה זה נובע בעיקר מחוסר היכולת לקבל משהו התקפי יציב ממישהו שאיננו אחד מהשניים המובילים. כל השאר, נכון לעכשיו, הם רק פינישרים, כלומר כאלו שהתפקיד שלהם לקבל את הכדור בנקודה איקס ולסיים מיידית. ולא כולם מספיק טובים או מספיק מתאימים לכך.

ויש גם, שוב, את עניין עמדה מספר 4. זאת שאותה מתקשים לאייש. אתמול חזינו בהמשך ההידרדרות במעמדו של ג'רל מרטין, מי שהוחתם בקבוצה הזאת כדי להיות הפאוור פורוורד שלה. אחרי 22 דקות מול פנר במחזור השני, הידלדלו דקות המשחק של האיש לכדי 18 מול מונאקו. ו-13 מול וילרבאן. ואתמול כבר 9:42, כשנתוני ההתקפה בהתאם (כולל מדד יעילות שלילי מול פאו).

אתמול גם קיבלנו כבר מקטעים בהם קולסון ה-4, בהרכבים נמוכים, במיוחד בסיומי רבעים. ועדיין, ההרכב הבסיסי של קטש כולל קו קדמי של ניבו את פויתרס. אם יש ציוות רצוי מאחור (בראון את בולדווין), אז דומה שכך המצב גם בפנים. ועם כל הקשיים המובנים שיש בהלחמתו של פויתרס לתפקיד הגבוה הנוסף, אפשר לזהות מגמה ברורה של הפנמה אצל שני אלו כיצד לשחק ביחד. כשהמפתח המרכזי הוא היכולת לנוע בכלל ולנוע בצורה מסונכרנת בפרט.

 נקודות לסיום
1.לא דיברנו על הגנה. למרות שהחזיקה את היריבה שלה על 17 נקודות ומטה בשלושה רבעים, קשה עדיין להגיד שאפשר להתעלף מההגנה של נציגתנו המשוריינת. יש רגעים, יש פוזשנים, יש אפילו התחכמויות טקטיות ונגיעות של הגנה אזורית/מתחלפת וכן הלאה וברור שיש שומרים איכותיים, אבל זה מרגיש עדיין בוסרי למדי.

2. מנקו. הטיקט של רפי מנקו בקבוצה הזאת ברור לכולם – וגם לו. הוא אמור לספק את הקליעה היציבה. עד כה קיבל דקות משחק בכל אחד מחמשת משחקי היורוליג, זרק בממוצע שלשה אחת בכל משחק, אבל קלע רק שלשה אחת בכל משחקיו בליגה השניה בטיבה. במצטבר. לא טוב. בליגה, אגב, המצב עוד פחות טוב, עם 1/11 לשלוש (שזה טיפה מעוות, למען הסדר הטוב, מאחר שמדובר בשני משחקים בלבד). בכל מקרה, נעקוב בעניין.

3. השלב הבא. אז השלב הנוח מאחורינו. עכשיו באסקוניה המפתיעה בחוץ, ברצלונה בבית, פרטיזן וז'לקו בחוץ, אולימפיאקוס בבית, הכוכב האדום בחוץ ובאיירן במינכן. שישה משחקים שילמדו אותנו קצת על יותר על העונה הזאת ועל הקבוצה הזאת.

שבת שלום