נקטע הרצף
לאחר שהספיקה להסדיר נשימתה, בהמשך לנצחון הדחוק בדרבי, התפנתה לה הסמי פיינליסטית לעוד משחק עם רף היסטריה גבוה, הפעם מול הקבוצה האדומה הכי טובה ביבשת הישנה. ואם נדבר גלויות, הרי שזאת הפעם השלישית העונה שבה מארחת מכבי תל אביב יריבה ששייכת לחלק העליון של הליגה שניה בטיבה, והפעם השלישית שבה היריבה נראית עדיפה עליה בכמעט כל פרמטר של כדורסל. מצד שני, בשניים מן המפגשים הללו (מונאקו אז ואולימפיאקוס אמש), הצליחו הצהובים לחזור מפיגור משמעותי לכדי נצחון שכל כולו גאוות יחידה וקהל שלא נותן מנוח.
מכבי הצליחה להימנע אתמול מהפסד ביתי נוסף שהיה מבשר סופית על בוא המשבר. והמשבר הזה, להבדיל מפעולות יח"צ מדומות במו"מ קואליציוני, לא ניתן לפתרון עם מינויו של שר בטחון או חקיקתה של פסקת התגברות. מצד שני, המשותף בין משברים היסטוריים בקבוצת כדורסל בכלל ובמכבי תל אביב בפרט לבין תהליך הרכבת הממשלה הנוכחית הוא שבסופו של משבר/מו"מ מתמנה בעל בית חדש.
אם נחבר את שני הנצחונות הביתיים שהשיגה הקבוצה של קטש, תוך 48 שעות, מול האדומים המקומיים ומול אלו מפיראוס, בשניים מהמשחקים היותר מהנים שזכינו לראות בעת האחרונה, נוכל כבר לצייר ולתאר את התרחיש שבו שורדת נציגתנו המשוריינת ושורד בעל הבית שלה את לו"ז המשחקים האכזרי שבו היא מצויה בימים אלו. ולשרוד כרגע זאת כל השאיפה של כל הנוגעים בדבר. לשרוד זה המון.
ברבע הרביעי מול אלופת יוון ספגה מכבי תל אביב 15 נקודות בלבד. ואם הנתון הזה נראה לכם מרשים, אז קחו את הנתון הבא: עד לרבע המכריע אמש, ספגה מכבי תל אביב 20 נקודות ומעלה ב-13 רבעים ברציפות (3 הרבעים הראשונים מול אולימפיאקוס, כל הרבעים בדרבי, כל הרבעים בבלגרד ו-2 נוספים מול ברצלונה). היכולת הזאת, סוף כל סוף, היא זאת שאפשרה לקבוצה של קטש לסיים את המאבק כשהיא לא יורדת מנוצחת.
עכשיו, אם תבקשו ממש ממש יפה, אוכל ללהג לכם על התאמות הגנתיות שונות שהתבצעו ברמה הטקטית. על הרכבים סופר גבוהים שנוסו, לאחריהם הרכבים נמוכים שונים וכן הלאה. אוכל לספר לכם על הנסיונות להושיב את פויתרס על מקבל ההחלטות המרכזי של היוונים (קרי סלוקאס) בחלקים מוקדמים יותר של המשחק וכו וכו'. אבל אם נמשיך לדבר גלויות, נאמר ששום דבר לא באמת השתפר בצד שבו הצהובים אמורים לשמור. הבעיות נותרו בעינן לאורך רוב רובן של דקות המשחק. כן כן, גם הבעיות ברמה האינדבידואלית, גם ברמה קבוצתית, גם בסיטואציות בהן היריבה מתקיפה ומענישה ככל ששעון השניות מתקרב לקיצו וגם בכל הנוגע לפתרונות ההגנתיים בצבע. הקיצר, הבעיות.
ואחרי שאמרנו את כל זה, משהו בכל זאת קרה. והמשהו הזה הוא השימוש ביחידת האנרגיה של מכבי תל אביב, שאולי בעתיד תתגלה כיחידה מובחרת ששווה נצחונות (ביתיים). כיחידת הלוחמים. עודד קטש ניסה וניסה וניסה, ובסוף הצליח להפוך את המשחק עם האלו שמשתטחים על הפרקט. עם דיברתולומיאו. עם סורקין. עם קולסון. המשותף לשלושתם הוא שאף אחד מהם איננו שומר גדול, שלא לומר ההיפך מכך.
אף אחד מהם לא נוטה לדייק יתר על המידה במקומות אליהם הוא מגיע או בהחלטות אותן הוא מקבל. שזה הפחות חשוב. החשוב יותר, בטח במשחק שבו הקהל מפיק אנרגיות רדיואקטיביות, הוא שהשלישיה הזאת נלחמת על כל כדור. ומול אולימפיאקוס, קבוצה בעלת כימיה קבוצתית נדירה ואדירה, הצליחו המשתטחים למצוא את הדרך להפריע ולקלקל. ולנצח.
אז הנה דיברתולומיאו לוקח את הכדור ומבצע את האלמנט שמשכנע שופטים. והנה סורקין שועט להגנה ומייצר בלוק שעושה הבדל. והנה מדביקים השניים הללו גם את לורנזו בראון למוד של גליצ'ים על הפרקט. ואם נוסיף על אלה את העבודה הסופר אגרסיבית של קולסון מול מקבל ההחלטות המרכזי של האדומים, לצד הגנה איכותית של שומרים טובים כמו הולינס ובולדווין, נקבל רבע הגנתי לו ערגו האוהדים הצהובים כבר הרבה מאוד זמן. רבע שבו כל מסירה של היריבה וכל כדרור של אולימפיאקוס נמצא בדרגת סיכון גבוהה. למשל כאן, כשפאפאניקולאו פגש את אוסטין הולינס. האם נפתרו הבעיות ההגנתיות של מכבי תל אביב? התשובה הקצרה היא שלא. האם נתגלו כאן סימנים ברורים לאלמנט שיכול להוביל את מכבי תל אביב קדימה והלאה? התשובה גם כאן היא, לפחות כך זה נראה כרגע, שלא. אבל זה נכון אולי למשחקים הבאים. אתמול, עם האנרגיה והטרוף מהיציעים פלאס החבורה התזזיתית שהצליח קטש לאתר ולהלחים ברבע הרביעי, זה עבד ביגטיים. קטש הפך והפך, ניסה וניסה וסירב לוותר, כך שהקרדיט בעניין זה, במקרה הזה, הוא לגמרי שלו.
למצוא את הקלעים
בדומה למשחק ההפסד בבלגרד, גם את המפגש מול אולימפיאקוס פתחה מכבי תל אביב בסערה, לפחות בכל הנוגע ליכולת ליידות טריצות. הפעם הסתיימה המחצית הראשונה עם 8/15 לשלוש, רק טיפה פחות טוב מהאחוזים בסיום הרבע השני בבירת סרביה. וזה קרה בעיקר בזכות הדברים ארבע השלשות שהמטיר ווייד בולדווין הרביעי. הנה אחת כזאת, כאן, במהלך שהתחיל באלמנט מסוג ה VEER, נתקע קצת, אבל יצא לפועל נהדר בזכות קריאת מצבים טובה, תוך כדי חדירות, של בולדווין עצמו ושל אוסטין הולינס. והולינס עצמו דפק שתי שלשות משל עצמו, כולל השלשה היפה הזאת שבה מנצלת המארחת תגובה איטית של האורחת בכיסויים ההגנתיים תוך נסיון לרדת להגנה. ועד כמה שזה נשמע מוזר, למשחק שבו ניצחה קבוצה וקלעה 90 נקודות, קיבלנו גם הפעם לא מעט דקות של התקפה מבולבלת, שמתקשה להגיע לפאנצ'ים התקפיים, שמתקשה באקשן השני של המהלך, לאחר שנקטע החלק הראשון של התרגיל. מכבי תל אביב סבלה מול החילופים של ברצוקאס בפיק אנד רול, כולל כאלו שהציבו את מוסטפה פאל הענק על הגארדים המוכשרים של הצהובים, כולל כאלו שהותירו בצבע את הגארדים הקטנים יחסים של האורחת, דוגמת תומאס ווקאפ, מול הביג גאיס של קטש. מכבי תל אביב התקשתה, למשל, להניע את הכדור מספיק מהר/נכון/חכם כדי לנצל את היתרונות שלה בכלל ואת היתרונות שלה בפנים בפרט, במצבים של גדול מול קטן.
חשוב מכך, ברמת הפקת הלקחים לעתיד: כשאנחנו מביטים ימינה ושמאלה, קשה לאתר התקדמות כלשהי במידת ההבנה שלנו (שזה פחות חשוב) או של קטש (שזה קצת יותר חשוב) בכל הנוגע לשימוש איכותי ויציב בשחקנים החשובים שלו שלא עונים לשם בולדווין או בראון.
עם כל הכבוד לדיברתולומיאוים של העולם, לא הם אלו שיעשו הבדל לאורך זמן. כדי שמכבי תל אביב תהיה טובה, כדי שהיא תשתפר, היא תצטרך למצוא דרך לקבל תפוקה קבועה מהגארדים/ גארד-פורוורדים שלה, והכוונה היא בעיקר להיליארד. דרון היליארד עשה קריירת יורוליג נהדרת כשהוא מצליח להפגין סט מגוון של כלים התקפיים. סט שכולל גם, אבל לא רק קליעה. סט שכולל יכולת לשמש כיוצר משני בהתקפה המסודרת, גם במצבי פיק אנד רול. גם בעמדה מספר 2.
כל עוד נזרקים אל הפרקט, רנדומלית, היליארד/הולינס/אדאמס, מבלי שימצא אחד מהם שיכול להוות עוגן התקפי קבוע וידוע ברוטציה של עודד קטש, תמשיך הקבוצה שלו להסתמך על פתרונות אנרגיה ולקוות לטוב.
מרטין
במסגרת הבעיות המבניות הידועות של הצהובים, מצויה הגדולה מכולן, כמובן, בעמדה מספר 4. על כל זה דיברנו, ליהגנו וצקצקנו כבר רבות. ואם יש משהו בעל ערך שאפשר לקחת מהנצחון מול אולימפיאקוס, מעבר לדבר עצמו, הוא – אולי אולי אולי – סימני חיים מג'רל מרטין. הפרוורד שהגיע מאוסטרליה, שהחל מתום המחזור השלישי הצליח לכבוש 9 נקודות במצטבר, סיפק אתמול נוכחות התקפית שלא ידענו עד כה. כולל 13 נקודות. כולל 3 כדורים חוזרים בהתקפה. כולל, נגיד שוב, סימני חיים.
והאמת היא שגם הפעם זה לא התחיל מי יודע כמה. את הדקות הראשונות שלו על הפרקט קיבל מרטין בעמדה מספר 3, לצידם של שני גבוהים (פויתרס וסורקין). ולמרות שהיוונים שיחקו בעת ההיא עם הרכב נמוך, שבו שמר עליו מקיסיק (שנמוך ממרטין, על פי הרישומים, ב-12 סנטימטרים), בחר קטש להריץ סטים התקפיים שבהם עומד מרטין בפינה ומחכה לתורו. זאת, כשניתן היה לצפות למהלכים מהירים שבהם משליכים את הכדור פנימה ומנסים להרוויח נקודות קלות.
הנה, להמחשה, ההתקפה הראשונה ששוחקה כשמרטין ב-3. בראון מכדרר, פויתרס מקפיץ, בולדווין מסדר איזשהי חסימה נטולת משמעות – וכדור עובר.
והנה ההתקפה השניה. בראון שוב בפינה, כשהוא שוב נשמר על ידי מקיסיק. הכדור הולך לסורקין. סורקין מרים שלשה. אההה, אוקיי. ואז הגיע הרבע הרביעי. שבו משחק מרטין בעמדה שלו, היא עמדת הפאוור פורוורד, וזוכה לשמירה מגבוה מקביל. אז כאן, למשל, וזנקוב לא ממש נצמד לאיש שלו, והפעם – מתוך הפינה שלו, זוכה מרטין לקבל כדור – ולפגוע. וכאן, בדקות ההכרעה, כשהוא מתחיל את המהלך באותה הפינה ומול אותו הווזנקוב, מרטין עירני מספיק כדי לתת דעתו על תשומת הלב ההגנתית מול לורנזו בראון. ומגיח למעלה כדי לבדוק אפשרות לחסימה לטובת הולינס. וחותך בזמן לכיוון הצבע כדי לקבל כדור ולקלוע ג'אמפר קצר שכולו משדר טכניקה ויכולת אישית. ג'רל מרטין רחוק מלהיות שחקן מושלם, או כזה שמוכן להיות שחקן יורוליג מוביל, כאן ועכשיו. אבל למרטין יש יכולות שאותן ניתן לנצל הרבה יותר טוב מכפי שהיה עד כה. הרבה מאוד מזה תלוי בו, כלומר בשחקן עצמו. הרבה מזה תלוי גם באופן שבו ינסו להשתמש בו או בקרדיט לו יזכה.
שלוש נקודות לסיום
1. הצמד – נכון, מכבי תל אביב תלויה מאוד בחסדיהם של שני הגארדים המובילים שלה, בראון את בולדווין. למזלה, שניהם טובים בכדורסל.
2. מנקו – לרגעים נראה היה, בשלבים יותר מוקדמים של העונה, שדברים טובים עומדים לקרות כבר השנה עם רפי מנקו. לפחות נכון לעכשיו ולפחות נכון לענייני היורוליג, זה לא הכיוון. הפעם, בניגוד למשחק בבלגרד, מנקו כן התלבש. הפעם, בדומה למשחק בבלגרד, מנקו לא שותף. ואם מחברים את שני המשחקים הללו לחמש דקות נטולות תרומה במשחק מול פאו ולפחות משלוש דקות עקרות במשחק החוץ מול באסקוניה, מתקבלת תמונה די מבאסת. מבאסת, אלא אם מנקו שוכנע ושיכנע עצמו שהוא הצטרף השנה רק לקבוצת הליגה, להבדיל מסגל היורוליג.
3. החדשות הטובות - החדשות הרעות הן שכבר מחר יש עוד משחק יורוליג, שוב בחוץ ושוב בבלגרד. אה, ומול קבוצה שמצאה פתאום מאמן ומומנטום, שהביא לה שני נצחונות רצופים. החדשות הטובות הן שהכוכב האדום היא קבוצה עבירה. ומכבי תל אביב, אם תמצא את הדרך לשחזר את אחוזי הקליעה והאנרגיה שלה, סופסוף, גם למגרש שאיננו נמצא בשכונת יד אליהו, תוכל להשלים נצחון שלישי בשבוע על קבוצה אדומה.
