קצת יותר מחמש שנים וחצי עברו מאז הזכייה האחרונה של מכבי ת"א ביורוליג, אירוע שאף אחד לא חלם עליו בתחילת אותה עונה. גם כשמסתכלים עליו במבט לאחור, שרשרת האירועים שהובילו להנפת הגביע במילאנו עדיין מצטיירת כמופרכת, כאילו בכל צעד בדרך לתואר, היה לפחות רגע אחד בלתי הגיוני, אם לא יותר.
אז בואו נחזור אחורה לאפריל 2014 - מכבי ת"א מסיימת במקום ה-3 בטופ 16, עם מאזן בינוני של 6:8. אין יתרון ביתיות, יש סדרה של חמישה משחקים מול מילאנו, זאת שמארחת את הפיינל פור. שמונה ימים לפני תחילת הסדרה, "גברת מזל" או "גברת חוסר מזל", תלוי מאיזה צד אתם מסתכלים על זה, מתחילה להתערב. אלסנדרו ג'נטילה, אז סופרסטאר בהתהוות, נפצע במשחק ליגה מול קאנטו ומילאנו מאבדת אותו בסדרת הפלייאוף.
זה לא מפריע לאיטלקים לשלוט באופו טוטאלי במשחק הראשון מול מכבי ת"א. שתי דקות לסיום, היא מובילה ב-12 נקודות. נזכיר - בבית. דווקא אז, היא מאבדת את הראש בסדרת החלטות מזעזעת שכללה איבודי כדור, עבירות בלתי ספורטיביות והחטאות מקו העונשין. היקמן ורייס לוקחים את המשחק להארכה – ומשם, לניצחון בלתי הגיוני, ולקיחת הביתיות.
למרות ההפסד במשחק השני באיטליה, מכבי ת"א חוזרת לישראל כשהכל תלוי בה, ומילאנו מפורקת מנטלית. זה נגמר בשני ניצחונות בהובלת היקמן ובלו ומקום בפיינל פור. שם זה היה אמור להיגמר, כי המשוכה הבאה, הייתה צסק"א מוסקבה. אותה צסק"א שהביסה את מכבי ב-35 הפרש ברוסיה, וניצחה אותה גם בהיכל, רק חודש לפני חצי הגמר.
עכשיו ברשותכם, אכניס אתכם למה שעבר עליי באותו ערב היסטורי ב-16 במאי 2014. באותו זמן, שימשתי כעורך חדשות הספורט, והייתי אחראי על מהדורת הלילה בשישי בערב. אני לא אפתיע אתכם כשאספר שפיינל פור כאשר מכבי ת"א משתתפת בו, הוא טירוף מערכות מוחלט בתקשורת הישראלית. הסיקור לא פרופורציונלי, הרייטינג בשמיים, והלחץ בשיאו. ולכן, כאשר הרוסים היו ביתרון דו ספרתי בתחילת הרבע האחרון וגם ככה נחשבו לפייבוריטים, הורדתי קצת את המגננות. התחלתי לתכנן מהדורת הפסד של מכבי ת"א, שהיא שונה ב-180 מעלות כמובן, ממהדורה שבה הצהובים עולים לגמר.
אבל כפי שכבר הזכרתי, ההיגיון הישר לא שיחק תפקיד באותה עונה, וגם פיגור 4, 20 שניות לסיום, לא עצר את מכבי. שלשה של דייויד בלו, ואז איבוד לפנתיאון של חריאפה, וליי-אפ שהכניס את טייריס רייס לדברי הימים של סלי הקלאץ', לא רק במכבי ת"א, אלא ביבשת כולה. 67:68, מכבי בגמר, אני יושב בדסק חדשות הספורט ותופס את הראש בידיים, אי שם, אפילו יש תמונה כזאת. לא האמנתי, ואני עדיין לא מאמין, שמכבי ת"א ניצחה באותו משחק.
48 שעות אחר כך, ריאל מדריד. אחרי שהביסה את ברצלונה בחצי הגמר ב-38 הפרש. שוב מכבי ת"א מגיעה כאנדרדוג, שוב – אין לזה שום משמעות. טירייס רייס, שחקן נחמד בימים בתיקונם, הפך למפלצת באותו גמר עם שיא קריירה של 26 נקודות. ב-18 במאי במילאנו, למדנו שיש שיש את רייס של העונה הסדירה, ויש את רייס של המשחקים הגדולים. קבוצת הפאר ממדריד הצליחה עוד לסחוב את מכבי להארכה, אבל נכנעה שם לקור רוח יוצא הדופן של רייס. הגביע חוזר לתל אביב. הגיוני? לא. קרה – כן.
זאת הייתה קבוצה בגוון צהוב-אפור להפליא, אבל קבוצה, בכל מובן המילה. פעם זה היה היקמן, פעם אחרת רייס, דווין סמית, דייויד בלו, סופו, שון ג'יימס, טיוס, אוחיון, פניני. האגו נזרק הצידה לטובת ההירתמות למטרה שסימן דייויד בלאט. דווקא ג'ו אינגלס, שהיה חלק פחות משמעותי בפאזל, הפך לכוכב הגדול ביותר שיצא מאותה עונה, עם קריירה מפוארת ביוטה ובנבחרת האוסטרלית. השאר, לא הצליחו לשחזר את רגעי הקסם ברמה האישית או הקבוצתית, לא במכבי ת"א ולא במועדונים אחרים אליהם הגיעו.
יש הסבורים שאותה עונה בילבלה את קברניטי מכבי ת"א. שההימור על שחקנים זרים מהדרג השני באירופה והדרך הפלאית שהובילה לזכייה בתואר, פגעה בבניית הקבוצות הבאות של הצהובים והביאה לאי ההצלחה ביורוליג. לכן נוצר דיסוננס בין אותם רגעים בלתי נתפסים במילאנו לבין הבעיות הרבות שאותם חוו הצהובים באירופה וגם בזירה המקומית בין 2010 ל-2019.
ובכל זאת, לפחות בעיני, העוצמות של הזכיה באותו תואר, מקבלות מקום של כבוד בעשור הנוכחי. האם זה מספיק כדי להדחיק את מה שקרה בשנים שלפני או אחרי? את זה לא אני צריך לקבוע, אשאיר זאת לראשי ואוהדי מכבי ת"א.
