שתי קבוצות שמציגות כדורסל לא טוב נפגשו לדו קרב ממנו יצאה מכבי ת"א מעודדת ועם הרבה תקוות להמשך. יותר מההפסד לבני הרצליה, הדרך היא זו שקברה את הכבוד של הצהובים עמוק מתחת לפרקט, ואמש (שלישי) מול פנרבחצ'ה האיכותית וז'ליקו אוברדוביץ' זה נראה בבירור. למעט מספר כדורים חוזרים בהתקפה של הטורקים, שחקני מכבי הגיעו ראשונים לכל כדור וגם ליושבי השורה האחרונה בהיכל לא היה ספק מי מהקבוצות רוצה לנצח יותר.
בשבוע שעבר, אחרי המשחק מול פנאתינייקוס, כתבתי שמכבי ת"א שיחקה כדורסל איטי ומחושב שלא מתאים לה - בוודאי לא בשלב הזה של העונה. הקריאה "לשחרר את הסוסים" הייתה מתבקשת, שכן חומר השחקנים של רמי הדר מחייב כדורסל מהיר, של גארדים שיעילים הרבה יותר במשחק ריצה מאשר במשחק עומד על חצי מגרש.
פנרבחצ'ה מצידה ניסתה לדחוף את הכדור לצבע באמצעות הרכב שלושת הגבוהים שלה (דאטומה-אודו-וסלי) במהלכי כדורסל פשוטים אך יעילים, ולמעט מספר מצומצם של דקות במחצית הראשונה היא גם הצליחה, אבל מכבי ת"א לא נפלה למלכודת שטמנה לה יריבתה, אולי לראשונה העונה. הצהובים הגיעו למשחק עם הגישה שהיא כנראה היחידה שיכולה למצא את הפוטנציאל שלהם: לרוץ כמעט בכל מצב.
הם היו נחושים להכתיב את הקצב, ליזום, לתקוף ולא להיות האנדרדוג הנגרר והבכייני באולמם הביתי. הם הציגו משחק אטרקטיבי כשרמי הדר משתף שמונה שחקנים בלבד, וללא אנדרו גאודלוק, היה ברור לכולם מי הסקורר הבכיר ומה ההיררכיה בקבוצה. הדר החליט לרוץ ולשחק מהר ככל האפשר, אך תחת שליטה, ושחקניו הגיבו נהדר בעיקר מהדקה הרביעית, בה נכנס יוגב אוחיון למשחק.
מכבי ת"א הרוויחה אותו וזו בהחלט בשורה משמעותית. יוגב הריץ את מכבי קדימה ושיחק את הכדורסל שהוא יודע, כזה שהביא לקבוצה תארים. הצהובים טסו קדימה ונכנסו לעמדות ההתקפה שלהם במהירות תוך שהם מאתרים את המוציאים לפועל הנכונים (!) או בצבע או למצבי קליעה במשחק המעבר. והתוצאה? זריקות טובות באחוזי קליעה גבוהים. 73% מטווח שתי הנקודות היה מנת חלקה של מכבי ת"א עמוק בתוך הרבע הרביעי, ובאחוזים כאלה אין לאף יריבה סיכוי לאיים על ניצחון של הצהובים.
מכבי ת"א שטפה את המגרש באנרגיות דורסניות ונהנתה מכל רגע, וכשהשחקנים על המגרש מחייכים ונהנים, אז אותה אנרגיה חיובית זורמת מהמגרש ליציעים. הקהל בהיכל יודע להעריך מאמץ ראוי, וכשהקבוצה שלו מתנהגת כקבוצה לוחמת ומפרגנת (מה שהוביל ל-25 אסיסטים), אז האוהדים מגיבים בהתאם. את כל זה הצהובים עושים כשהאפשרות היחידה שלהם היא לשחק בהרכבים נמוכים בלבד, ויסלח לי ג'ו אלכסנדר שנספר ביורוליג רק במצבי קיצון. דהיינו, כל הפאוור פורוורדים של מכבי הם בעצם גארדים (פניני, סמית', ראד) וכולם מרגישים הרבה יותר נוח במשחק מהיר ומרווח במגרש פתוח.
ויש גם את הצד ההגנתי. רבות דובר ונכתב על כך, אך מכבי ת"א בהחלט מראה ניצני התקדמות מסויימים ממשחק למשחק. נכון שההיעדרות של אנדרו גאודלוק עזרה מבחינה הגנתית ואיפשרה לשחק בהרכבים אגרסיביים יותר, אך מכבי ת"א של אמש בנתה את האגרסיביות והאסרטיביות ההגנתית שלה בעזרת הרוח הגבית שהיא קיבלה מההתקפה שלה, בה היו מעורבים כל האינדיבידואלים שלה.
כשכולם מרגישים שותפים למאמץ ההתקפי, והכדור נע במהירות מיד ליד אז גם המחויבות ההגנתית מדבקת ומכאן כל פוזשן של פנר מסתיים באילתור, כל חדירה לסל נתקלת בחומה של שחקנים שמחפים האחד על גב חברו, ואפילו הגנת הפיק אנד רול הידועה לשמצה של מכבי ת"א פוצצה אמש בכח כמעט כל ניסיון חסימה של פנר, והוציאה ממנה את העוקץ ההתקפי המעט שלה. הטורקים היו אמש רק הניצבים בהצגה.
ועכשיו קאזאן מחכה למכבי ת"א. הרוסים לא צפויים להתמודד על מקום ברבע הגמר וניצחון לא בהכרח יעזור להם, אבל בהחלט יכול לתקוע טריז בגלגלי יריבתם. נראה שמכבי ת"א כבר הפנימה כיצד עליה להתמודד על מנת שלא תשקע בכפור של בירת הרפובליקה הטטארית.
