עבור ליאור ליובין במשחקו הראשון כמאמן הקבוצה המפורקת והמפוזרת של מכבי ת"א, משחק נגד צסק"א הוא גלולה מרה מאוד. ארבעה ימים שהרגישו כמו נצח חלפו ועדיין בראשם של לא מעט משחקני, מאמני ומנהלי מכבי נשמע צליל הכדור של ג'ייסון סיגרס ניתז מהטבעת בשניית הסיום של משחק הגביע בו ניצלה מהפסד מביך נוסף לגלבוע/גליל. מפגש מול צסק"א הוא הדבר האחרון שקבוצה במצבה של מכבי ת"א צריכה. הידיעה שצסק"א מגיעה ארצה, ללא שניים משחקניה הטובים והמשפיעים ביותר באירופה, הפכה את הגלולה המרה למתנה גדולה. אבל מתנות לא באמת מקבלים מצסק"א - מתנות לוקחים.
מכבי פשוט לא מספיק טובה בשביל לקחת מתנות, גם ביום בו אלופת אירופה מגיעה חסרה ומנומנמת להיכל מלא עד אפס מקום באוהדים ובאגדות מן העבר. גם כשהיא פותחת משחק בסערה ומשחקת סוף סוף באנרגיות המתבקשות ובקצב המשחק שמתאים לסגל השחקנים שלה, כשהזריקות שלה נכנסות בדרך לרבע של 31 נקודות, ובהיכל מחלחלת אופטימיות זהירה, הדבר תקף לרבע אחד בלבד ממנו מכבי ת"א המשיכה ל-45 נקודות בשלשת הרבעים הבאים.
אופטימיות של משחק קבוצתי וקצבי עם 10 אסיסטים ברבע הראשון, התאיידה לעוד 7 אסיסטים וחזרה ל-1 על 1 וקבלת החלטות רעה ברבעים הבאים. 23 איבודי הכדור מול אלופת אירופה והעובדה שמכבי ת"א מובילה את המפעל באיבודי כדור הם תוצאה של חוסר תיאום, חוסר ריכוז וחוסר ביכולת ואנחנו כבר בסוף דצמבר. רק שנבין כמה צסק"א הייתה נירפית, מלמדת העובדה שזרקה לסל 13 זריקות יותר ממכבי ת"א, פוטנציאל ל-26-39 נקודות, מתוכן היא השיגה רק 4 נקודות יותר.
אף מאמן העונה לא הצליח ללכד את אוסף הסטטיסטיקאים הזרים (למעט דווין סמית ואולי די.ג'יי סילי) לאינטרס קבוצתי משותף, אף מאמן העונה לא הצליח להגיע לנפשם של מרבית שחקני הקבוצה ולרתום אותם למחוייבות קבוצתית וללכידות בין ישראלים (שהם נשמת הקבוצה) לשכירי החרב שמובילים אותה. כאן טמון ההבדל המהותי בין הקבוצות. כשעומדת מולך "קבוצה" או "קומנדה" בתרגום לרוסית כמו צסק"א, ההבדלים בין הקבוצות ברורים וחד משמעיים.
אלופת אירופה גם כשהיא מעט מנומנמת וחסרה באופן משמעותי היא עדיין מכתיבה את הקצב מהדקה העשירית, שומרת על הכדור (11 איבודים), משחקת בשקט, בסבלנות, בביטחון ועם חצי חיוך גם כשההתקפה שלה מחרידה ואחוזי הקליעה שלה מביכים. היא לא נבהלת מפיגור בן 18 נקודות גם ברגעים בהם ההיכל חוזר לימיו המאיימים ומאמנה אינו חושש לזרוק לפרקט ילד בן 20 (מיכאיל קולגין) ואת הלב לשעבר של ניז'ני נובגורוד (סאמן אנטונוב) על מנת שאלו יעצרו את המפולת בזמן ששארית הכוכבים יתעוררו משנתם, מפני שכך מתנהגת "קומנדה" שמאמינה וסומכת על דרכה כקבוצה ועל האינדיבידואלים שמרכיבים אותה.
דימיטרי איטודיס מתנהג כמאמן בעל סמכות, הוא אינו עסוק בחישובי דקות, משחקי אגו וכבוד עם שחקניו, אז נכון שקל יותר הדבר בעונתך השלישית כמאמן ואחרי שגביע אירופה כבר בכיסך, ועדיין, הייבוש שחוו אנדרי וורנצביץ' וג'ואל פרילנד לאור ניפקדותם הוא מקצועי וקר, כזה שאינו עושה חשבון לכמות האדירה של מזומנים אותה הם משלשלים לכיסם ולמעמדם. מול איטודיס עמד ליאור ליובין, לכאורה מאמן זמני שאין באפשרותו לבצע שינויים או התאמות מרחיקות לכת. ליובין ניהל את הסגל החסר שלו בצורה מרשימה ב-15 דקות הראשונות של המשחק, אך ליובין כמו שני קודמיו בתפקיד חטא בחטא הקדמון של סגידה בלתי מעורערת לסוני ווימס. ווימס שכבר 6 משחקים לא קלע ולו שלשה אחת, שוב לא הגיע לקו פעם אחת ושבר שיאים של איבודי כדור. לא רק שאינו תורם לקבוצה, הוא גורם מתסכל ומפלג.
דווקא במחצית הראשונה היה נראה שליובין הפנים שספסול הדובר הלא רשמי של הצהובים גורם לקבוצה שלו לשחק טוב בהרבה. אך אז הגיעה המחצית השנייה, בה ווימס היה כ"כ עסוק בניסיון להוכיח, או "להכאיב" כדבריו ליריבה שמנגד עד כדי שהוא כשל בכל פעולה בסיסית ויסודית במשחק, הנזק שגרם לא נתן סיכוי לנצח בדקות ההכרעה. הטיעון ההגנתי שנזקף לזכותו של ווימס עוד מימי ארז אדלשטיין כבר קרס סופית בשני הפוזשנים האחרונים של משחק הגביע נגד גלבוע/גליל. אני חייב להתוודות שלאור התצוגה של ווימס במחצית השניה, ואולי בהשפעת ההיכל המיתולוגי ביד אליהו הדהדה בראשי הזעקה אותה היה משמיע מורי ורבי יהושוע רוזין ז"ל באוזני במצב שכזה: "שים אותו על ה-BENCH".
גם נקודות אור היו, ואחת מהן היא קולטון אייברסון, הרול פלייר האפור של הצהובים שהפך בעל כורחו לסנטר המוביל, נקלע לדילמה לא פשוטה בעקבות המיחושים בכף הרגל של מייק צירבס שמנעו ממנו מלשחק. אם ישחק באגרסיביות כפי שמצופה ממנו, הוא עלול כבכל משחק להסתבך בעבירות בשלב מוקדם, לעומת זאת משחק רכרוכי ונרפה אינו בלקסיקון שלו. בהיותו הסנטר היחיד ללא מחליף אשר עליו להילחם בסוללת הגבוהים של צסק"א, אייברסון הוכיח שאפשר לשמור חזק ואגרסיבי, וכאשר אתה ממוקד הגנתית גם להעלים מעיני השופטים עבירות משמעותיות. מאידך, שישה איבודי כדור לשחקן בתפקידו, הם בלתי מתקבלים על הדעת.
מכבי ת"א ממריאה למשחק נגד קבוצתו של דייויד בלאט, המאמן האחרון שהצליח בה, מאמן העבר שאכל גם הוא מרורים בעונת הטריפל האחרונה של הצהובים, אך צלח אותה באומנות מקצועית ודיפלומטית שהזניקה את הקריירה שלו אל עבר החלום, ומנגד שלחה את הצהובים לשפל חסר תקדים. מולו על הקווים יעמוד המאמן בהווה וביציע המאמן בעתיד - מכבי ת"א תגיע מתוסכלת, חבולה ומצפה למושיע, מנגד דרושפאקה שכבר ניצחה העונה גם את צסק"א וגם את ריאל מדריד תגיע באופוריה אחרי הניצחון היוקרתי בדרבי על פנרבחצ'ה. זה הזמן של שחקני מכבי להתמקד טקטית במשחק הקרוב שיתקיים באולם שאינו מאיים במיוחד, מול קבוצה שאינה מוכשרת יותר, אך ודאי מלוכדת ומאומנת ממנה.
זהו זמן לליובין, גם אם במשחקו האחרון כמאמן מכבי ללכת עם ליבו ועם השחקנים שהם אבני הדרך להפיכת מכבי ת"א לקבוצה מגובשת, מלוכדת ובעלת חדוות משחק. ולא, אלו לא חייבים להיות השחקנים הנוצצים, הצווארונים הלבנים או היקרים ביותר, אלא אלו שיהיו מוכנים להקריב לטובת האינטרס המשותף של הקבוצה, של המועדון ושל הקהילה שעוטפת אותו, אלו שיבנו בקבוצה מערכת של איזונים חברתיים ומקצועיים שלא קיימת כרגע.
דבר אחרון, זמן להשאיר את מלאכת הדוברות למקצוענים שאמונים עליה, ולא לשחקנים הזרים שיזכו "להנחה" שאינם מכירים דיו את המדיה המקומית ובכך מביכים את המועדון ואת חבריהם לקבוצה באמירות שמוטב היה שלא היו נאמרות, מפלגות וחסרות אחריות. טיסה נעימה.
