עונה שהחלה עם הרבה ספקות, הסתיימה בריצה נהדרת ומקום בפלייאוף. מכבי ת"א תסיים הערב (חמישי) את העונה הסדירה ביורוליג מול ריאל מדריד ולרגל הג'אמפ בול האחרון בהיכל, הגיע הזמן לסכם מה היה לנו פה.
המצטיינים
המחמאה הכי גדול לווייד בולדווין היא העובדה שיש פה התלבטות כלשהי, שהבחירה פה לא מובנת מאליה. זו מחמאה כל כך גדולה, כי מה שלורנזו בראון עשה העונה - מעטים השחקנים שעשו במכבי תל אביב כבר שנים רבות. לורנזו, שהוביל את נבחרת ספרד לזכיה באליפות אירופה בקיץ, משחק העונה את הכדורסל הטוב בחייו. זה בא לידי ביטוי במספרים - 16.3 נקודות, 5.7 אסיסטים, 3.1 ריבאונדים ומדד 16.6 - אבל לא רק, כי אם במנהיגות, בקבוצתיות, בשקט ובייצור הנקודות ברגעים שהכל היה נראה תקוע (והיו לא מעט כאלה). ומהצד השני, אי אפשר להוריד מבולדווין, שאפילו סיים עם מספרים טובים משל בראון, בנקודות ובמדד, ובחודש מרץ נבחר ל-MVP של היורוליג. הוא גם שחקן ההגנה הטוב ביותר של מכבי ת"א בקו האחורי והוא היה הגורם המשמעותי ביותר לריצה שהפכה את הצהובים לקבוצת פלייאוף. כל אחד, בתורו, סחב את הקבוצה כאשר השני היה פצוע או במשחקים פחות טובים. בשורה התחתונה, נראה שלמכבי תל אביב יש צמד הגארדים מהטופ של הטופ של אירופה - ומתי היה דבר כזה בהיכל? סרג'יו סקאריולו בעצמו אמר שמדובר ב-"קו האחורי הטוב ביורוליג", לכו תתווכחו איתו. ובגלל שכל כך קשה להכריע ביניהם, הצמד BB הוא המצטיין של מכבי תל אביב.
הסיפור
משרת האימון במכבי תל אביב כדורסל היא ככל הנראה המלחיצה, המורכבת והקשה בספורט הישראלי. עודד קטש, שיסגור הערב את עונת היורוליג המלאה הראשונה בחייו, יכול להעיד עד כמה. קטש, בגרסה צעירה בהרבה, כבר היה מאמן מכבי ת"א לפני 15 שנה, ואז נגמר בהתפטרות באמצע העונה, כשהקבוצה במשבר. גם העונה הזו נראתה בדרך לסוף דומה. קטש הרי הגיע רק אחרי שהניסיונות להחתים את צ'אבי פסקוואל או כל "מאמן יורוליג בכיר" אחר עלו בתוהו, ומהרגע הראשון שמע ביקורות כמעט מכל כיוון, מההנהלה, מהאוהדים וממי לא. כשהוא דיבר על תהליך ועל קבוצה חדשה שצריכה להיבנות מאפס, היו במכבי כאלו שראו את זה כתירוץ. היכולת, במיוחד ההגנתית, לא השתפרה, ניצחונות החוץ בוששו להגיע, והכסא של המאמן היה מעורער משבוע לשבוע ומיום ליום. בשבועות מסוימים, במיוחד בנובמבר-דצמבר, נראה היה שזה רק עניין של זמן. אבל קטש כל הזמן נפל על הרגליים. הוא ניצח את אולימפיאקוס אחרי שלושה הפסדים וכשהכסא בדיוק התחיל לרעוד, הוא הדף חלק מהביקורות עם ניצחון החוץ הראשון על מילאנו, הוא פיצה על ההפסד בגמר הגביע להפועל ירושלים עם רצף הניצחונות האדיר ביורוליג. הוא אפילו הגיב עם אותה אמירה זכורה אחרי הניצחון על אפס אנדולו - "אני מקבל את האנרגיות מהשחקנים ומהקהל, הייתי רוצה לקבל אותן גם ממקומות אחרים" - כשהכוונה פה היתה די ברורה. קטש היה ער לחוסר שביעות הרצון ממנו, ודווקא על הרקע הזה, הוביל את מכבי ת"א לאחת העונות הטובות ביותר שלה בפורמט החדש של היורוליג. ובעיקר שרד.
המשחק
עד לתחילת חודש מרץ, גם מכבי תל אביב לא ידעה בדיוק כמה גבוהה התקרה שלה. אחרי ההפסד במונאקו וההתפרקות ברבע הרביעי, הצהובים היו במאזן של 13:13, במקום ה-10 ביורוליג. אלא שבשבוע לאחר מכן הגיעה פנרבחצ'ה להיכל, מכבי שרדה משחק הפכפך וניצחה 74:78 הרבה בזכות סל קלאץ' של בולדווין. אבל זה ההיכל, אתם יודעים, דברים מוזרים קורים בו. גם לנצח את פנר זה כלב נשך אדם. מה שקרה יומיים לאחר מכן, מול יריבה טורקית אחרת, שהיא גם אלופת אירופה בשתי העונות האחרונות, כבר היה מקרה של אדם נשך כלב. מכבי ת"א הגיעה לסינאן ארדם של אפס אנדולו, אולם שבדרך כלל לא ממש מאיר לה פנים, והתעללה בקבוצת הכוכבים של ארגין עתמאן. זה היה הערב שבו אפילו מכבי ת"א, שסבלה מחוסר יציבות כרוני, נראתה כמו מוצר מוגמר, כמו קבוצה מחוברת. כמו קבוצה שעברה תהליך אמיתי במהלך העונה. נכון, העונה הזו של אפס לא דומה בשום צורה לשלוש העונות שקדמו לה, ועדיין, זה לא מוריד כהוא זה מההצגה הצהובה. מכבי ת"א הובילה ב-25 הפרש כבר במחצית הראשונה וניצחה בסופו של דבר 64:86 - במה שהיה ניצחון החוץ הרביעי שלה בסך הכל עד לאותו שלב, והראשון שלה על קבוצה שנחשבת לקבוצת צמרת. זה היה ניצחון שגרם גם למפקפקיה הגדולים, להבין שאולי יש בה משהו.
המאכזב
לאף אחד אין ספק שדארן היליארד הוא שחקן כדורסל טוב. מצוין אפילו. קלע בחסד, מנוסה, כזה שהצליח בכל מקום שהיה בו. אבל לפחות בכל הנוגע למכבי תל אביב, משהו לא נדבק. שאלת ההתאמה לסגנון הכדורסל של עודד קטש עלתה מהרגע הראשון, וכנראה שהיה סיבה טובה לכך: היליארד, שהגיע אגב כאחד השחקנים היקרים בסגל הצהוב, פשוט לא מצא את עצמו. הוא התחיל את העונה עם פציעה בברך שהביאה אותו להיעדרות של חודש, ומאז הדבר היציב ביותר אצלו היה דווקא חוסר היציבות. לצד הופעות טובות היו לו לא מעט משחקי נפל, וזה עוד לפני שדיברנו על סיפור ההשעיה בשל הציוץ בטוויטר שנתפס כביקורתי כלפי קטש. היו משחקים שבהם נכנסו לו הקליעות, אבל מצד שני היו רגעים רבים שבהם הוא נראה לא בשטף והכריח יותר מדי מהלכים. בסופו של יום, היליארד עומד כרגע על 4.8 למשחק (הנמוך בקריירת היורוליג שלו, בפער גדול), כשהוא סוגר עונה גם הממוצעים הנמוכים ביותר בכל הנוגע לכמות דקות ומדד. רק לשם השוואה, הוא מסיים את העונה הזו עם מדד 3.5, כשאשתקד בבאיירן מינכן הוא סיים עם 11.8. גם הוא, בוודאי, ציפה מעצמו ליותר בעונה הזו.
ההפתעה
פציעות הן החלק הפחות יפה של הספורט. זה מתסכל, זה כואב, זה יכול להיות אפילו שובר לב עבור קבוצה או שחקן שנפצעים בתזמון הכי גרוע. אלא שבכל הנוגע למכבי ת"א, מעז יצא מתוק. אלכס פויתרס גמר את העונה, אחריו אוסטין הולינס, אחריו ג'יילן אדאמס. אבל דווקא מהפציעות הללו, שקיצרו את הרוטציה באופן משמעותי, הצהובים יצאו מחוזקים. הפציעה של פויתרס, ששיחק יותר מדי דקות דווקא בעמדת הפאוור פורוורד הזרה לו, "הכריחה" את קטש ללכת על ג'ייק כהן וג'רל מרטין בעמדה 4 (ובתווך היה גם ניסוי סולימאן בריימו שלא כל כך עבד) - וזה הצליח בגדול. כהן מגלה דווקא העונה את היכולת הכי גבוהה שלו במדי מכבי ביורוליג; מרטין, שחקן שאפפו אותו לא מעט סימני שאלה בעונת הרוקי באירופה, הפך אותם לאט לאט לסימני קריאה תוך שהוא משתלב טוב יותר בכדורסל האירופי; ניבו, במשבצת הסנטר הטבעי היחיד, בשיפור מתמיד, במיוחד בריבאונד ההגנה, שהיה עקב האכילס של מכבי ת"א בפתיחת העונה; ג'ון דיברתולומיאו קיבל בכל מקרה הרבה דקות, אבל מאז הפציעה של אדאמס הפך לבורג חשוב בהרבה, כשאחד ההרכבים הקטלניים של מכבי כולל אותו לצד בראון ובולדווין; באופן כללי, נראה שדווקא קיצור הרוטציה עשה טוב למכבי ת"א. עד לפני שנים לא רבות היה שיח על מכבי ת"א א' ומכבי ת"א ב', ולסוף העונה הזו, קטש מגיע כשסגל היורוליג שלו כמעט זהה לסגל הליגה.
נקודת השפל
למכבי תל אביב היו לא מעט משחקים לא ממש מחמיאים העונה. אם זו התבוסה הקשה בוויטוריה, תצוגת הנפל במדריד, ההפסדים המרגיזים בחוץ לשתי הנציגות של בלגרד. אבל עושה רושם שהנקודה הכי נמוכה העונה הייתה דווקא אחרי ההפסד לבאיירן מינכן, שהיה החמישי של הצהובים בשישה משחקים - אחריו ירדו למאזן שלילי. ההפסד ההוא - ועוד לקבוצה של אנדראה טרינקיירי, מאמן שהנהלת מכבי ת"א מאוד רצתה - הבליט כמעט את כל הליקויים של פתיחת העונה. במיוחד את משחק ההגנה הלא מספיק טוב, כזה שאיפשר לבווארים, נטולי לא ולדימיר לוצ'יץ', לקלוע 98 נקודות. הכסא של קטש התחיל להתנדנד בחוזקה בערב ההוא והמשיך להיות רעוע גם שבועות רבים לאחר מכן.
התופעה
יד אליהו, מאזן 2:14. יש צורך להוסיף?
העונה הסדירה, בציון ובמשפט
ג'יילן אדאמס - 5.5. עונת בכורה סבירה ביורוליג, אבל האמת היא שהקבוצה התחילה לנצח דווקא בלעדיו
לורנזו בראון - 9. לא ייאמן שמכבי ת"א הצליחה להחתים אותו בקיץ במחיר מציאה של מיליון דולר לעונה
ווייד בולדווין - 9. זה קצת חילול הקודש, אבל האמת צריכה להיאמר: הדבר הכי קרוב לאנתוני פארקר שדרך בהיכל
ג'רל מרטין - 7. ההתאקלמות לא היתה קלה, המשך העונה כבר היה טוב בהרבה
רפי מנקו - 5.5. בעונת הבכורה ביורוליג קיבל מעט מדי דקות ודווקא היה בסדר בחלק מהמשחקים בהתחשב באשראי המוגבל. בעונה הבאה אולי ישחק יותר
רומן סורקין - 8. קבלו את חביב הקהל החדש ביד אליהו, שהתחיל את העונה כסנטר השלישי בהיררכיה ומסיים אותה כסנטר טוב ברמת יורוליג
ג'ון דיברתולומיאו - 8. בגיל 32, בעונתו השישית בצהוב, משחק את הכדורסל הכי טוב בקריירה. אחראי ישיר לכמה מהניצחונות החשובים העונה.
דארן היליארד - 5. מקרה קלאסי של שחקן נהדר שפשוט לא התחבר. העונה הכי פחות טובה בקריירה האירופית שלו
ג'ייק כהן - 6.5. שחקן חמישיה בקבוצה מנצחת ביורוליג. מי ידע שהוא כזה?
אלכס פויתרס - 4.5 מכבי ת"א לא זכתה ליהנות ממנו כי גם כששיחק - בילה יותר מדי זמן בעמדה 4 שלא החמיאה לו
סוליאמן בריימו - 4. לפני שנתיים-שלוש, כנראה שהוא היה מתאים יותר לשחק ביורוליג
אוסטין הולינס - 4. מהרגע הראשון ועד לרגע שנפצע, זה לא היה זה
ג'וש ניבו - 7. פתח את העונה רע, אבל השתפר בגדול במחזורים האחרונים. אנחנו נזכור לו את הסוף
יפתח זיו - אין ציון. איך אפשר להעריך שחקן עם 6 הופעות ו-40 דקות בסך הכל כל העונה?
בונזי קולסון - 8.5. לחשוב שהוא הגיע על המשבצת שמילא אנג'לו קלויארו ב-4 העונות האחרונות. תנו לזה רגע לשקוע
עודד קטש - 9. במבחן התוצאה הוא עמד בגדול. בלי שום כוכבית
