למשך 48 שעות, אוהדי הכדורגל מכל רחבי אירופה הגיעו לבקר בעולם ובמציאות שאותה חיים אוהדי כדורסל רבים כבר יותר מ-20 שנה. במשך יומיים הם ראו כיצד הספורטיביות זזה הצידה לטובת תאוות השליטה, כיצד כסף גדול מפנה את מקומו לכסף ענק, וכיצד הרומנטיקה מקבלת צו הריסה לטובת מועדון דיירים אקסקלוסיבי לעשירים בלבד. במשך יומיים הם טעמו וטעמו וטעמו, ולבסוף החליטו להקיא את זה החוצה.
רבות ידובר על ההתרחשויות של היומיים האחרונים. עוד יבוא היום שסוציולוגים יפרסמו מחקרים על העובדה המרתקת שדווקא אוהדי הקבוצות שניסו לייסד את הסופרליג, הן אלה שהתנגדו. שדווקא שחקנים בקבוצות המיועדות, שהיו אמורים להיות מתוגמלים בחוזי ענק, הם אלה שהחלו במרד. וזה קרה בכדורגל, ולא קרה בכדורסל בגלל שתי סיבות עיקריות.
למי הכדורסל חשוב?
הסיבה הראשונה, היא אמת עגומה ועצובה: הכדורסל באירופה לא מספיק חשוב. הוא לא מספיק חשוב בעיני אוהדי הכדורסל עצמם, מכל הקבוצות, ששתקו כמו דגים כשהיורוליג קמה לפני 21 שנה. הוא לא מספיק חשוב לראשי הקבוצות מדרג ב' באירופה, שראו כיצד אותה יורוליג סוגרת את שעריה בצורה כמעט הרמטית ב-2016 ולא עשו דבר. הוא לא מספיק חשוב לליגות המקומיות, שראו כיצד תארי האליפויות מאבדים כל משמעות ולא נקטו שום סנקציה. והוא בטח לא מספיק חשוב לפוליטיקאים, שמיהרו לתפוס טרמפ ולחוות דעה על הסופרליג שקמה לה, אבל ספק אם ידעו איך קראו למפעל הבכיר בכדורסל לפני 20 שנה.
הסיבה השנייה היא האמריקניזציה שתפסה בסיס כוח גדול מאוד בכדורסל אך עדיין אין לה כמעט אחיזה בכדורגל. וכשאני מדבר על אמריקניזציה, הכוונה לשני מישורים: המישור עסקי, של מודל כלכלי שבו כל הליגות המקצועניות בארה"ב הן סגורות, אלא אם אתה מולטי מיליונר שרוצה להקים קבוצה ולשלם לליגה מאות מיליוני דולרים תמורת התענוג, והמישור התרבותי, שבמסגרתו הכוכבים הגדולים כמעט בכל קבוצה אירופאית הם למעשה שחקנים אמריקנים.
למה זה משנה? שימו לב מי הוביל לחיסול המסתמן של הסופרליג עוד לפני שהיא נולדה: אוהדים ושחקנים. בכדורסל, מי מהשחקנים בדיוק ייקח צעד קדימה ויגיד שזה לא בסדר שאין כמעט מסלול כניסה ספורטיבי למפעל הבכיר? האמריקאי התורן שבא לעשות קופה ולנסות לחזור ל-NBA? החבר שלו מהקולג' שהגיע לשחק באירופה כי הכסף טוב והדבר האחרון שיעניין אותו זה אם לקבוצות אחרות יש סיכוי להעפיל למפעל המוביל? ובצדק, למה שזה יעניין אותם? זה לא "שלהם". הכדורגלנים האירופאים לעומת זאת, זה "שלהם" ועוד איך.
מתי החבר'ה מאמריקה כן מוצאים לנכון להשתמש בכוח שלהם? כשיש צורך להקים ארגון שחקנים שישמור וישדרג את התנאים שלהם. אז מגיע שחקן אהוב ומעורך כמו קייל היינס, ותוך שנה וחצי מייסד ארגון שעל פיו יישק דבר, כולל כוח שמאחורי אי חידוש היורוליג לאחר פרוץ הקורונה. מישהו מעלה בדעתו שהיינס וחבריו יצאו נגד הסגירות של היורוליג, כי מדובר בליגה שלא מאפשרת לעוד שחקנים להשתתף בחגיגה?
ולמרות כל זאת, חשוב להדגיש: ההשוואה בין הכדורגל לכדורסל היא שגויה מייסודה. הכדורסל, בגלל שהוא פחות רווחי, לא יכול להרשות לעצמו עונה אחת או שתיים בלי כל הקבוצות הכי גדולות במפעל הבכיר. דין מנצ'סטר יונייטד לא כדין מילאנו. לכן קונספט השיריונים הוא אמנם לא ספורטיבי בבסיסו, אבל חיוני להבטחת הענף. הבעיה מתחילה ונגמרת בכך שאין ביטוי לספורטיביות לצד הקבוצות המייסדות.
מאז 2016, דירקטוריון היורוליג נוקט בכל עונה בעוד ועוד צעדים לסגירה הרמטית יותר של הליגה, ולפני כשנתיים אף ביטל את הקריטריון היחיד ששמר ולו בקצת על סיכוי ריאלי להעפיל למפעל - כרטיסים לליגות הבכירות - ובמקום זה החליט לדבוק בשיטת הוויילד קארד, הכרטיס החופשי שיינתן על פי שיקולי הליגה. עם זאת, השינוי שיחול ביורוקאפ מהעונה הבאה הופך את הדרך ליורוליג לקצת יותר קלה, ופה בעצם היורוליג באה ואומרת - הנה, זאת הדרך הספורטיבית להיכנס, פשוט זה דרך המפעל המשני שלנו ולא דרך הליגות המקומיות.
כל זה לא משנה את העובדה שהיורוליג היה, עודנו ויהיה מוצר מצוין, שמביא את הטופ של הכדורסל האירופאי, וכל זה באריזה יפהפיה ומיתוג נכון לאורך השנים. אבל האם זו הדרך היחידה? האם אין דרך שבה ביורוליג תאפשר לליגות המקומיות לשמור על כבודן, ותאפשר סיכוי ספורטיבי לאלופות שיש להן את השאיפות והיכולת להתברג בליגה הבכירה לעשות כן?
אם יש משהו שלמדנו בשבוע האחרון, זה שלתאוות הכוח והכסף אין באמת סוף. והנה ביורוליג עצמה מתגלים סדקים, כשחלק מהקבוצות, בראשות מכבי ת"א על פי דיווחים זרים, מובילות מהלך לשינוי מהותי בהתנהלות הכלכלית של הליגה, ואולי אף להדיח את המנכ"ל הכל יכול ג'ורדי ברתומיאו. אבל אם המהלך של הקבוצות לא יצלח, מה הן כבר יכולות לעשות? לפרוש לליגה פרטית?
