טייריס רייס עבר לא מעט תחנות בקריירה האירופית שלו, עם לא מעט הישגים: הוא כבר זכה ביורוקאפ ובליגת האלופות של פיב"א, הגיע לפיינל פור מספר פעמים וזכה בלא מעט תארים אישיים. אבל יש הישג אחד שבגללו הוא ייזכר במיוחד: הזכייה עם מכבי תל אביב ביורוליג ב-2014, כנגד כל הסיכויים. בגיל 32, הוא התיישב לשיחה עם פודקאסט ה"קרוסאובר" של היורוליג, וגילה כמה פרטים חדשים על העונה המיוחדת ההיא.
וכרגיל, נתחיל בהתחלה. הגארד האמריקני, ששייך לפנאתינייקוס, שחזר את ההגעה לתל אביב: "מכבי תמיד גרמה לי להרגיש בטוח. כל מה שאני והבן שלי היינו צריכים, הם עשו בשבילנו". באשר ליחסים עם המאמן, רייס חשף את המורכבות: "בלאט לא הכיר אותי ברמה האישית, רק המקצועית. בסוף היקמן היה האיש שלו. בנינו כבוד משותף אחד לשני, אבל זה לקח זמן. היה לנו ריבים ואי הסכמות, בסוף מצאנו את עמק השווה. אני מאוד מכבד אותו". התקופה של רייס במכבי היתה רצופת קשיים, כולל הרגע שבו כבר היה בדרכו החוצה: "עכשיו אפשר לספר שכמעט עזבתי את מכבי ת"א וחזרתי לבאיירן מינכן באמצע העונה, כי פשוט לא שיחקתי. התכוננתי כל הזמן למשחק, ופתאום הייתי משחק רק שבע דקות. לא הבנתי את זה".
"כל החיים שיחקתי 30 דקות בממוצע, וזה היה משונה בשבילי. אבל בלאט לימד אותי שהמשחק הוא לא רק מה אתה עושה כיחיד, אלא מה אתה משיג דרך הקבוצה. ראיתי את הקבוצה מהצד, היא היתה אדירה, וניסיתי לראות איך אני משתלב איתם. ידעתי שהזמן שלי יגיע. ברור שלא הייתי מרוצה מהמצב, אבל ידעתי שיש שתי אפשרויות: או שאני שוקע, או שאני מנסה לתקן. שיניתי את הגישה שלי, ובסוף זה השתלם".
וזה השתלם גדול, בסופו של תהליך. במילאנו. רייס, שבסופו של דבר זכה בתואר ה-MVP של הפיינל פור, יחד עם גביע אירופה שהחזיר לתל אביב אחרי תשע שנים, התייחס בהרחבה לאותו סוף שבוע גורלי. "הביטחון העצמי שלנו דווקא היה גבוה", הוא הפתיע, "כולם מסביב הסתכלו עלינו בתור אנדרדוג, כולם חוץ מאיתנו. בסופו של דבר, חוץ מברצלונה הכרנו את כל הקבוצות: את צסק"א פגשנו פעמיים, פעם אחת הובסנו במוסקבה, אבל בארץ המשחק היה צמוד - אני למען האמת היה זה ששיבש את המשחק (צוחק).. ומול ריאל פעמיים הצלחנו לתת פייט טוב. ידענו בדיוק מה לעשות ואיך צריך להתכונן".
פאסט פורוורד לחצי הגמר. היריבה היא צסק"א מוסקבה הגדולה, ברבע האחרון מכבי היתה בפיגור של עשר נקודות. "ידענו שיש לנו עדיין סיכוי", נזכר רייס באופטימיות. "דיברנו רק על דבר אחד ב'האדל' (ההתכנסות של השחקנים) לפני תחילת הרבע: אנחנו רוצים להישאר צמודים בדקות האחרונות. אם נהיה צמודים, היו לנו שחקנים שמסוגלים להפוך את התוצאה. עלינו בלי לחץ, הרי לא היינו אמורים בכלל להיות פה. הפער היה אמור להיות הרבה יותר גדול, ככה שבאנו רגועים לגמרי".
ומה באשר לאיבוד הכדור המיתולוגי ההוא, של ויקטור חריאפה? "אני לא יודע איך זה קרה", רייס צחק, "אבל אני שמח שזה קרה. אני זוכר את עצמי לא מבין איך זה בדיוק קרה, מה גרם לו לאבד". אחרי הסל שרייס קלע והשיג סוף סוף יתרון, הוא נזכר במהלך שכמעט פוצץ הכל: ההחטאה של סוני ווימס, ממש על הבאזר. "זה היה היתרון היחיד שלנו! אני יודע שאם הוא היה קולע את זה, זה היה רודף אותי עד היום".
"לא ראיתי את ריאל בחצי הגמר", הוא הודה כאשר השיחה הגיעה למשחק הגמר. "כמובן שידעתי שהם ניצחו בהפרש גדול, אבל לא ראיתי דקה מהמשחק. האמנו, ואני לא אומר את זה רק כי הייתי חלק מהקבוצה. אני חושב שגם ריאל ידעה שיש לנו סיכוי. התמודדנו איתם פעמיים והיינו קשוחים, וברמה הזאת - זה שונה. זה משחק אחד". שוב, אנחנו הולכים במהירות קדימה - אל ההארכה, שם מכבי השתלטה על המשחק עד שניצחה ב-12 נקודות הפרש. "ידענו שהקצב ישתנה, אז פשוט תקפנו בלי הפסקה. לא הפסקתי לזרוק, וידעתי שאו שהם יעצרו אותי בעבירה, או שאני ממשיך עד שננצח".
לסיום, הוא התייחס גם לאופי הווינרי שלו ולשורשים: "האמת היא שאני פשוט לא מפחד להחטיא. המאמן שלי מהתיכון, רנדי קייב, אמר לי כל הזמן: תנסה לנצח. אם היה משחק צמוד, והיינו בפיגור שתיים, הוא שם אצלי את הכדור - תנסה לקלוע ולנצח לנו את המשחק. ובאמת במשחק שבו ניסיתי, הצלחתי. הוא הסתכל אליי ואמר לי: זה היה חייב להיות אתה. כנראה שהוא זיהה משהו באופי שלי אז". והרגע הכי בלתי נשכח מאותה זכייה ביורוליג, היה כמובן טקס הענקת ה-MVP, כשבנו כרוך סביבו בזמן הנפת הגביע. "הוא היה חייב להיות שם", הודה בהתרגשות. "אחרי שניצחנו, כולם קפצו וחגגו, אני הלכתי ישירות אל המשפחה ודאגתי שיהיו איתי ברגע הזה. אין מצב שהוא לא יהיה איתי בכזה רגע".
