תאוריית הרבעים
מכבי תל אביב נוצחה אתמול 30:17 ברבע הראשון. מכבי תל אביב נוצחה אתמול 28:8 ברבע הרביעי. לימודי 3 היחידות במתמטיקה הובילו אותי למסקנה לפיה מכבי תל אביב נוצחה אתמול 58:25, במצטבר, ברבע שפותח ובזה שסוגר. ותודה למורה ציפורי מבית הספר מקיף ג' אשדוד שהביאה אותי עד הלום.
כל רגע וכל רבע במשחק חשובים, אין ספק. ולפחות בתאוריה, רבעים מסוימים משקפים אלמנטים שונים, טקטיים ואחרים. והם מעניקים לנו הרבה אינפורמציה ממנה ניתן לדלות מסקנות ביחס לקבוצה. ביחס לשחקנים. ביחס למאמן.
הרבע הראשון, בגדול, הוא זה אשר אמור להביא לידי ביטוי חלק משמעותי מההכנה הטקטית והמנטלית למשחק. החמישיה שנבחרה, התרגילים שהחליטו להריץ, המאצ'אפים וההחלטות השונות בהגנה. כל אלו יכולים להתקבל בתנאי מעבדה, באופן יחסי, בכל תקופת ההכנה שלפני הג'אמפבול. ו-וואלה, אם נשפוט באופן הגון את ההופעה שסיפקו הצהובים ב-10 הדקות הראשונות על הפרקט הכהה במונאקו, כולל פתיחה מהירה של 14:2 למארחת, נוכל לקבוע ללא היסוס שפיינליסטית הגביע הגיעה כשהיא לא מוכנה למשחק הזה. מספיק עדין בשבילכם, כן?
הרבע הרביעי, בגדול, אמור לשקף את המסקנות אליהן הגיעה הקבוצה עד כה. בשלב זה, 30 דקות לתוך הקרב, כבר אפשר לזהות מה מצליח ומה לא. הגנתית והתקפית ברמת המאקרו. מי בעניין ומי לא ברמת המיקרו והתכלס. ו-וואלה, אם נשפוט באופן הגון את המבוכה שהופגנה על ידי לובשי הצהוב ב-10 הדקות האחרונות על אולם הכדורסל בנסיכות הצרפתית הקטנה, נוכל לקבוע בבטחה שמכבי תל אביב לא הפיקה את הלקחים הנכונים ולא הסיקה את המסקנות הנכונות עם הכניסה לישורת האחרונה במשחק החוץ. אין לי את זה ביותר עדין.
וזה, כל זה, על השחקנים ששיחקו. וזה, כל זה, על המאמן שעלה עם תכנית משחק שהתנפצה, ושסיים עם מסקנות שנכשלו. כך פוספסה לה הזדמנות נהדרת לקחת משחק חוץ קשה במיוחד, ביום שבו הנצחון היה מונח על הרצפה. במקום להניף אותו ולעשות צעד ענקי בדרך אל עבר השמיניה הראשונה, מכבי חטפה, התרסקה והובסה.
התכנית
עודד קטש הגיע אל הנסיכות הצרפתית עם כמה רעיונות. אף אחד מהם לא הצליח בחלק הראשון של המשחק. אחד מהם הוא סולימאן בריימו בהופעת בכורה עולמית כשחקן שעולה בחמישיה בליגה השניה בטיבה בעולם. בהמשך הטור נדבר טיפה לרוחב, בכל הנוגע לסולימאן הרחב. אתמול, ספציפית, הציוות שלו כפאוור פורוורד שמתחיל רק עזר לצרפתים, כבר מהמהלך הראשון.
אסביר: למונאקו יש מספר חולשות הגנתיות נקודתיות. המרכזית שבהן היא הסנטר מוטיונאס. שהוא טוב בהתקפה. שהוא רע בהגנה. אז הגיוני לשחק עליו וכמה שיותר. אלא מה? אם יש בריימו בחמישייה, אפשר להחביא עליו את הליטאי הכבד המכונה מוטי ולזרוק על ג'וש ניבו אתלט על כמו ג'ון בראון. הקיצר, שימו לב בבקשה לפוזשן ההתקפי הראשון של הצהובים. כהרגלם בקודש, הם משליכים את הכדור אל ניבו, שאמור לטפל בו כשהוא מה זה רחוק מהטבעת (במקרה הזה, לכדרר אל תוך חסימה מדורגת הידועה בכינויה שיקגו). ואז מגיע ג'ון בראון ואומר לו לא. לא. ממש לא.
אוקיי. אז רעיון בריימו לא הצליח. ההחלטה ללכת על מוטיונאס נותרה בעינה. ובצדק. ולא ממש הצליחה. בטח שלא ברבע הראשון. הצרפתים הגיעו מוכנים לגמרי להתקפות המיקרו הללו, שסימנו וניסו ורצו ללכת על האיש פעם אחר פעם. נניח כאן.
שוב פעם מהלך של מדורגת מתוך כדרור של גבוה (נו, אתם כבר יודעים שקוראים לזה שיקגו), הפעם עם סורקין שעליו שומר מוטיונאס. אח"כ פיק אנד רול ועוד פיק אנד רול, על הרגליים של מוטיונאס. ובסוף, עם 9 שניות על השעון הקטן, הכדור חוזר לבולדווין כדי שילך אחד על אחד. על מי? קללל, על מוטיונאס. לאלמנט המקצועי הזה קוראים, אגב, בומרנג. והוא חזר לקטש כמו בומרנג ברגע שהגיעה עזרה הגנתית טובה, עם חיפוי טוב ורוטציה טובה. הכל טוב, חוץ מההתקפה.
בשלוש וחצי הדקות הראשונות איבדה מכבי תל אביב 4 כדורים. בשלב הזה, למען הסדר הטוב, היו לה 2 נקודות. שזה לא טוב. וזה, עוד לפני שדיברנו על הטיילת ההגנתית הנאה שהציגה לראווה מול החבורה של מייק ג'יימס.
המסקנות
כאמור, בעוד הרבע הראשון מנקז אליו חלקים משמעותיים מתכנית המשחק, הרי שהרבע הרביעי אמור לשקף את המסקנות אליהן הגיעו המאמנים תוך כדי תנועה. היו מספר אלמנטים שכן הצליחו לקטש אתמול, בתפר שבין הראשון לרביעי. האמת? לא מעט אלמנטים, בשני רבעים לא רעים בכלל. למשל ההרכב שאיתו פתח במחצית השניה, עם היליארד בעמדה מספר 3 וקולסון בעמדה 4. למשל, כשלורנזו בראון בחוץ. למשל, בלי בריימו. למשל, עם סורקין. למשל, בהרכב של שלושה מובילי כדור. למשל ולמשל. את הרבע האחרון פתחה מכבי תל אביב עם ניבו, בריימו, קולסון (ב-3), דיברתולומיאו ולורנזו בראון. וזה היה לא טוב.
מהצד השני, אגב, קרה בדיוק ההיפך. ולאו דווקא בגלל דברים שהמאמן סשה אוברדוביץ' תכנן. על שרותיו הטובים של צ'ימה מונקה ויתר אוברדוביץ' במהלך המחצית הראשונה. ונזכר בו במהלך המחצית השניה בכלל וברבע הרביעי בפרט, כשנהיה קשה, כדי לקבל הופעה אדירה ומלאת אנרגיה של הקפיץ מה BCL. והיה עוד דבר אחר מרכזי: אוברדוביץ' רועד ומשקשק ממייק ג'יימס. ולא נוגע בו.
אתמול, כאמור, היה הג'יימס נהדר ברבע הראשון. ואח"כ קטסטרופה. למזלה של מונאקו, קיבל הג'ינג'י עבירה טכנית לקראת סוף הרבע השלישי, שסיפקה למאמן שלו תירוץ טוב לתת לו לנוח על הספסל. בהיעדרו, הכל פתאום התחיל לעבוד. הקו האחורי של לויד את אוקובו הרגיש שכיף לו. הכדורים התחילו לנוע אל תוך היתרונות. הכל פתאום נראה הגיוני. הנה, אדגים.
כאמור, את הרבע האחרון פותח דיברתולומיאו. אז הנה, כאן הוא שומר על דיאלו, 200 סנטימטרים של שחקן כדורסל. אז הכדור הולך אליו פנימה פעם אחת. לא עבד? אוקיי, מזיזים את הכדור לצד השני ומשליכים שוב אל דיאלו, מול אותו הדיברתולומיאו הקטן. התקווה הייתה שניבו יעזור. תקווה זה נחמד בתאוריה.
היעדרו של ג'יימס, מונאקו פרחה. החמישיה הרעה של קטש מהצד השני לא הצליחה לייצר פעולה חיובית אחת. כולל ובמיוחד לורנזו בראון.
אבא לא בבית
למכבי תל אביב השנה יש 2 דרכים עיקריות לנצח משחקי כדורסל ביורוליג. המרכזית היא לשחק ביד אליהו. השניה היא לורנזו בראון. רגע. 'סחה, כמו שאומר חבר שלי גור שלף. בואו נדייק את זה. מחוץ ליד אליהו הישן ניצחה השנה נציגתנו המשוריינת 3 פעמים בדיוק. נצחון החוץ האחרון היה בוולנסיה, כשלורנזו בראון נעדר. לפני כן, בנצחונות החוץ בברלין ובמילאנו, בולדווין לא נטל חלק. כלומר, הדרך היחידה של הצהובים לנצח השנה מחוץ לביתם היא רק כאשר הצמד BB מבוטל וכאשר רק אחד מהם מקבל את המפתחות והכדור.
אחרי שהבהרנו, אז הסיפור הוא לורנזו בראון. הוא הקבוצה. ואתמול הוא היה קטסטרופה. את המשחק הוא סיים עם מדד יעילות 0. כלומר, במילים פשוטות, המדד הסטטיסטי הזה טוען שהתרומה של אבא לורנזו הייתה 0. מדד הפלוס מינוס שלו היה הגרוע בפרקט (מינוס 21, היינו הקבוצה הפסידה ב-21 נקודות הפרש כשהוא בילה על המגרש). היו לו יותר איבודים מאסיסטים. ועדיין, הוא שיחק 35 דקות ו-27 שניות. שזה זמן המשחק השני הכי ארוך שהיה לו בכל העונה האירופית הזאת. והשאלה היחידה היא למה.
גם ללורנזו בראון מותר להיות רע. זה קורה אפילו לשחקנים אדירים כמותו.
גם (ובעיקר) הוא ניסה ללכת בטרוף על הרגליים של מוטיונאס בתחילת ובמהלך המשחק. ולא הצליח להתמודד מול החיפויים ההגנתיים של הצרפתים. למשל כאן, בדרך לאיבוד כדור.
וזה עוד היה מול מוטיונאס. מול דונטה הול הפך מסובך אפילו יותר.
הוא לא הצליח לקחת את האיש שלו, אף איש שלו, לסל (0 זריקות עונשין). הוא לא הצליח למצוא את הטבעת (3/14 מהשדה). הוא פשוט לא. כולל כאן.
וכל זה עוד לפני החורים בהגנה, אליהם נגיע ממש עוד מעט. ועדיין, 35 דקות ו-27 שניות. הגיוני וסביר ללכת עם האיש שלך. הוא הרוויח ביושר את האמונה הזאת בו. אתמול, ולא רק אתמול, זאת הייתה אמונה עיוורת.
הגנה
לחטוף 86 נקודות ממונאקו זה לא נורא. במקביל, אי אפשר לצפות מקבוצה, כל קבוצה, לשחק משחק הגנה נטול טעויות. אחרי שכתבנו את כל זה, קשה להבין אלמנטים שונים וחוזרים בהגנה של מכבי תל אביב. זה התחיל מהריפיון ברבע הראשון, כאמור, שהוביל לנקודות סופר קלות בחסות מייק ג'יימס. וגם כשהדברים התהדקו לאחר מכן, והם אכן התהדקו, הצהובים חטפו יותר מדי נקודות של אדישות. של ויתור.
נניח כאן, בירידה להגנה. מוטיונאס, זה נכון, בנבדל אקטיבי. מי שפחות אקטיבי הוא לורנזו בראון, שחוסה בצילו. במובן הכי מילולי.
מעבר לריפיון, יש את ענייני הטעויות החוזרות. מצד אחד, הימרה מכבי תל אביב יפה והשאירה שחקנים מאותגרי קליעה כשהם פנויים, באופן שפגע בהתקפה של הצרפתים. מצד שני, היא עדיין עזרה מדי ברגעים לא נכונים ומהשחקנים הלא נכונים. כאן, בסיום ההתקפה, יש מהלך אחד על אחד של לויד מול היליארד. שאמור להחזיק מולו מעמד. ולמרות שיש מלא זמן על השעון הקטן (7 שניות) מחליט בולדווין הרביעי לנטוש את אלי אוקובו ולעוט על הכדור. טעות.
ויש את הבעיות בטיפולי הפיק אנד רול. בתקשורת בין השחקנים. זוכרים את הגיף שהשקנו כאן בשבוע שעבר, הגיף של דיסקו טרבולטה? כלומר, סימוני האצבעות שלא מובילים לדבר? כאן, מסמנים להם בכיף בולדווין ובראון. בכיף. ואחרי שסיימו לסמן, חלק מהם יוצא אל אוקובו בחוץ, כולל רומן סורקין, במהלך קלאסי של מלכודת נבדל (שלא ממש הצליחה).
היידה. אז בוא ניתן בדיסקו טרבולטה.
הכנפיים של בריימו
סולימאן בריימו לא חתם במכבי בגלל שהוא שחקן יורוליג. הוא לא. הוא גם לא הגיע כי הוא בשיא כושרו או בפיק של הקריירה שלו. כי הוא לא. הוא הוחתם כי הוא נוח לקטש וכי הוא אמור להיות יותר טוב מג'ייק כהן. סה טו. והאמת? הוא דווקא סיפק משחק או שניים לא רעים ומלאי תשוקה ואינטנסיביות. והאמת? הוא היה איום ונורא אתמול בשני צידי המגרש. 0 נקודות, 1 כדור חוזר, 1 איבוד. מדד יעילות מינוס 2. האם הוא שווה כיום ממוצע של קרוב ל-13 דקות על הפרקט? לא יודע. האם היה שווה אתמול 10 דקות ו-11 שניות? יודע שלא.
וכאמור, הבעיות היו בשני צידי המגרש. כולל ובמיוחד בהגנה רעה. כמו כאן, כשלורנזו בראון לא מזיז את הרגליים בהתחלה, ובריימו לא באמת עוזר בהמשך.
אגב, טענתי ואטען שוב שהמהלך של בריימו, בעיני, הוא מהגורמים להפסד מול ירושלים בגמר הגביע, בבחינת אפקט הפרפר. אלמלא ההגעה שלו, ז'ק כהן עדיין ברוטציית היורוליג. אם ז'ק כהן ברוטציית היורוליג, הוא גם מקבל דקות מול הקורנליוסים. וטריצה אחת או שתיים של האיש יכולה הייתה, אולי, לשנות את הגמר. אולי.
שלוש נקודות לסיום (ואחת עלי):
1. ניבו - ממשיכים לעקוב. עכשיו, אחרי עוד משחק נפל, אפשר כבר להכריז שב-6 מתוך 7 משחקיו האחרונים בליגה השניה בטיבה, קלע ג'וש ניבו בין נקודה ל-2. כלומר, רק פעם אחת (מול ולנסיה) הצליח לצבור מעל 2 נקודות. הפעם, אגב, זרק (והחטיא) רק פעם אחת מהשדה במשך כמעט 18 דקות של משחק. ובכן, מסתבר שזה יכול לקרות גם כשלורנזו בראון משחק. ובכן, מסתבר שזה יכול לקרות גם כשאבא לורנזו משחק טוב. ומסתבר שזה יכול לקרות גם כשבראון משחק רע (מאוד). וכן, אחרי המגה גג שחטף מאיתי שגב, פתאום ראינו עוד אחד כזה אתמול בצרפת. הלו, ניבו, מה נסגר?
2. אופנסיב – מכבי תל אביב היא עדיין מוליכת היורוליג בקטגוריית הכדורים החוזרים בהתקפה. ובפעם השלישית ברציפות מנוצחת בפרמטר הזה מול יריבתה. זה קרה מול הכוכב האדום, זה קרה מול באיירן וזה קרה מול הצרפתים, שניצחו 11:17.
3. פלייאוף – ככלות הכל, למכבי יש 13 נצחונות. בהחלט סביר ש-18 יספיקו, בשל ענייני הפרשים (ובמיוחד נוכח מצבה הנוכחי של הכוכב האדום בלגרד, שמחזיקה בנצחון כפול על הצהובים, ושהולכת ומתרחקת מהיעד). נותרו חמישה משחקי בית. בבית מכבי תל אביב טובה. נותר משחק חוץ אחד ריאלי (וילרבאן). ריאלי פלוס. בתאוריה.
• עליי – לוקח על עצמי את ההרחקה של קטש אתמול, אחרי שקראתי לו בטור האחרון להחצין רגשות. עליי.
שבת שלום
