אז יכול להיות שיצאתי פיתה. בטור הקודם, זה שאחרי נצחון החוץ החשוב על ולנסיה, כתבתי לכם כאן שמכבי תל אביב תהיה השנה בפלייאוף היורוליג. אם לדייק, כתבתי שמעכשיו הכל תלוי רק בה. כלומר, בבית שלה. והנחת העבודה שלי הייתה שבבית שלה היא תמצא את הדרך לנצח, כפי שעשתה עד כה. הבעיה היא שדומה שזאת הייתה נקודת ההנחה והמוצא של מכבי תל אביב עצמה. רגע לפני שבוע גביע המדינה, האמינה מחזיקת גביע ווינר שמה שעבד עד כה ימשיך ולא יפסק. ומה שעבד עד כה, אם נדבר גלויות, זה בעיקר יד אליהו הישן. שמצא פתרונות לבעיות מקצועיות מורכבות וגם אתמול הוא עבד קשה, אותו אולם ביתי מיתולוגי ומאיים. הוא הצליח להפוך משחק חד צדדי לחלוטין לכזה שבו הייתה המארחת חסרה עוד דקה אחת על השעון הגדול כדי לקחת. כדי לגנוב.
אל מול הדיוק והאגרסיביות של הכוכב האדום, נראתה הקבוצה של קטש מרוקנת למדי לאורך חלקים משמעותיים של המשחק. אני מאמין קטן בקלישאות אשר מסביב, אבל בהחלט אפשר לייחס אולי חלק מהסיפור לחגיגות ההחתמות שמסביב. נאמר זאת כך: מכבי הישנה לא הייתה משחררת הודעת וולקאם משמעותית ביום של משחק. מצד שני, הבעיה האמיתית לא הייתה רק באנרגיות, אלא בעניינים של כדורסל. לכך נגיע ועל כך נלהג ממש עוד מעט.
אחרי שנצחון החוץ השלישי מול ולנסיה היווה משום שבירת סרב של מכבי תל אביב, שאיפשר לה להגיש כדי לנצח ולעשות פלייאוף, הגיעו להם הסרבים ושברו חזרה. ועכשיו יש הפסד כפול מול הכוכב האדום שאותו צריכים לקחת בחשבון. בטח ובטח כשהקבוצה של דושקו איבאנוביץ' רחוקה משחק אחד בלבד מצירופו של הכוכב פאקונדו קמפאסו לשורות סגל היורוליג שלה. עכשיו, כשמספר הקסם לשמיניה הראשונה נוטה לכיוון 19 הנצחונות, לא בטוח בכלל שרצף נצחון ביתי מעתה ועד הסוף (שיכלול מפגשים מול פנר וריאל מדריד) יספיק. עכשיו, בחסות הפסד סופר משמעותי, המצב הסתבך ביג טיים, וכעת נשואות העיניים לא רק למעלה, אל היציעים, אלא גם למעלה, לאבא. לאבא לורנזו.
לורנזו בראון
היידה. ניקח את יום האתמול כרונולוגית, הוא התחיל באופוריה גדולה, צהובה ומוצדקת. ההחתמה החוזרת של לורנזו בראון היא אחת ההחתמות הגדולות בעידן החדש של מכבי. הרי מהלך הנחתתו בארץ הקודש, בקיץ, הוגדר כגניבה חשאית תחת עיניהן הלא ממש פקוחות של האימפריות הספרדיות, שפספסו ספרדי כל כך משמעותי ופנוי. הארכת החוזה של לורנזו בראון היא כבר סיפור אחר לגמרי. אם נדבר גלויות, מכבי תל אביב קוטלגה עד ממש ממש לא מזמן, על ידי שחקני העילית של היבשת הישנה, תחת הכותרת "לא לגעת". שחקנים שרוצים לשחק בשפיץ של המפעל (וגם מאמנים) הלכו למקומות שבהם יודעים איך לנצח, למקומות עם כסף גדול. לחילופין, הם הלכו למקומות שהוגדרו יותר יציבים ופחות תזזיתיים – כלומר מקומות שמנוהלים כמו שצריך. ולמכבי תל אביב, בעידן ניקולה, לא היה את הכסף ולא היה את הניהול. בהיעדר יכולת לדעת באמת מאין הגיע פתאום הכסף, צריך בעניין הזה לתת קרדיט לכספים הלא קטנים שנכנסו מכל מיני מהלכי באיי אווט של השנים האחרונות, שעליהם כן יש מקום לתת קרדיט לאותו הניקולה.
ההחתמה החוזרת של אבא לורנזו היא מסר, שמופנה קודם כל אל הקהל הצהוב. אותו קהל שהפך ציני ביחס ליכולות הניהול של הקבוצה שלו. לא צריך לחרוש עמוק מדי ברשתות החברתיות כדי לזהות את המרירות הקבועה והחוזרת, שנה אחר שנה, עת מתפרסמים שמות גדולים כמועמדים להצטרף. דרי ההיכל, למודי אכזבות, ידעו אוטומטית לקטלג את הידיעות הללו תחת הכותרת "ספין" שלא יקרה, שבאמת לא קרה מזה שנים רבות. הקהל הזה, שמאותת מדי קיץ שנשבר לו, רק כדי להיכנע בסוף ולחדש את המנוי, קיבל את הפוש על פרנצ'ייז פלייר בראון ולא האמין שכל הטוב הזה, הנשכח הזה, מגיע לו. ההחתמה החוזרת הזאת היא אמירה של הבוסים הצהובים כלפי היציעים, שבצידה הבטחה שהאימפריה הנשכחת, אולי אולי, סופסוף חוזרת. ובהערת אגב, חוזרת במקביל להכשרת הלבבות ההדרגתית שמקבל כרגע אבי אבן, טרם הכרזתו הרשמית כמנהל המקצועי החדש.
בקיץ האחרון הולחמה ביד אליהו הישן קבוצה חדשה לגמרי. במקומות נורמליים, קבוצה שמרגישה כמו פרויקט רב שנתי. כלומר כזאת שאמורה לגדול ולהתפתח מדי שנה. שבה, לצידם של שני שחקני יורוליג סופר מוכחים כמו בראון את בולדווין, ישנם כל מיני בונזי קולסונים כאלו שאמורים לקפוץ מדרגה מעונה לעונה. ההכרזה על בראון, לצד הדיווחים על ההתקדמות מול בולדווין, מאפשרת בדיוק את התהליך הזה. שבו לא צריך להתחיל מחדש בקיץ הקרוב, אלא לשפץ, לשדרג או להוסיף 2-3 שחקנים גג. בסיטואציה נורמלית, יעד סביר לפרויקט הזה יכול להיות פלייאוף בשנה הראשונה ואז קפיצת מדרגה, או קפיצות מדרגה, בשנה ובשנתיים שאחרי. השאלה היא אם היעד הסביר הזה, בעיניים הסבירות של מקבלי ההחלטות בצהוב, כוללת גם את האיש אשר על הקווים. לא בטוח בכלל.
תקוע
סיימנו את חגיגיות ההחתמה. עכשיו לבעיות על הפרקט. סטטיסטטית, מכבי תל אביב היא קבוצת התקפה טובה. שזה מרשים במיוחד, כי היא קבוצה שמתמודדת מול בעיות מקצועיות לא פשוטות, בטח בכדורסל המסודר שלה (כלומר, כשהיא לא רצה). אפשר לדבר על ההתקפה של קטש, או השיטה של קטש, אבל את זה כבר עשינו לא מעט. כשכופים עליה לשחק בקצב הכתבה, יש בעיות. ודושקו, האיש והקוקו, עשה לה את זה שוב. כבר בראיון טרום המשחק, מול המיקרופון של פופי, הסביר האיש האדיב והנעים שמבחינתו יש 2 מפתחות לנצחון. לעצור את משחק הריצה ולעצור את ריבאונד ההתקפה. וכך היה. בטח במחצית הראשונה, אותה סיימה המארחת עם 34 נקודות בלבד. עם 3 אופנסיב ריבאונד בלבד. ואם מוגבלת נציגתנו המשוריינת למשחק עומד, שבו יש לה הזדמנות אחת בלבד, אז היא בדיוק כך. מוגבלת. כדרכה בקודש, נכנסה הכוכב האדום חזק חזק בתוך קווי המסירה, קפצה חזק חזק על הכדור. מצד שני ובמקביל, היא הגיעה חדה ומוכנה גם ברמת המיקרו. כולל בהחלטה ובביצוע לעבור מלמטה במהלכי פיק אנד רול של בולדווין.
נדגים. ג'יילן אדאמס? איתו בחרה האורחת להתמודד בשתי דרכים. כשהוא סוג של שומר, הולכים לו על הרגליים בכל הכוח וכמעט בכל התקפה. כשהוא מתקיף ומכדרר, מכריחים אותו לקבל החלטות תחת לחץ. למשל כאן, כשהוא מנסה פיק אנד רול ומוצא עצמו לחוץ גם תחת הצבת של לאזיץ' וגם תחת העזרה הגבוהה של קוזמיץ'.
עוד דוגמא, הפעם מהרבע השלישי. מכבי מריצה תרגיל שנקרא "ספנוליס" לטובת אדאמס. אחלה ספנוליס שבעולם. ומיד עטים על אדאמס, עוד לפני כדרור ראשון, גם וילדוסה וגם מיטרוביץ'. ככה, במקום להחשף למצב של אלי הופ מתוצרת ניבו, דאגה הכוכב האדום שהכדור יגיע אל הקפיץ באזור השפיץ של קשת השלוש. ואיחלה לו הצלחה רבה מרגע זה והלאה.
אוקיי. זה מול אדאמס ושות'. עכשיו בולדווין. כמדיניות, לעגה הקבוצה מסרביה לקליעה של בולדווין. ואתגרה אותו מדי מהלך פיק אנד רול, כשהשומר שלו עבר אנדר. יענו מלמטה. וכן, זה עלה לה ב-6 שלשות שהוא החטיף לה על הראש. וכן, זה עזר לה להכיל את משחק ההתקפה של מכבי תל אביב. על הדרך, זה גם עזר לה להכריח את בולדווין לקבל החלטות על שטח צפוף ומצומצם יותר, שעלה לו גם בדי הרבה איבודי כדור (6 בסך הכל). כמו למשל כאן.
על הדרך, נטלה האלופה הסרבית מיריבתה את מרבית הנסיונות לייצר נקודות ממצבי חיתוך או אלמנטים תנועתיים אחרים. תנו מבט רגע בפוזשן ההגנתי הזה, כולל בחילוף על הכדור מול קולסון, כולל בחיפוי הנהדר מול בולדווין החותך, כדי להבין ולהחמיא לכיתת האמן ההגנתית.
אם כך, כל שנותר לצהובים הוא המופע הכי ווילבקיני שידע ווייד בולדווין הרביעי לייצר. מופע שכל כולו מורכב מיכולת היצירה המופלאה של השחקן המוכשר הזה, מתוך כדרור. אם נדייק, אז 8 מתוך 11 סלי השדה של בולדווין הגיעו מתוך מהלכי כדרור שלו. לא שיש בזה שום דבר רע, חלילה, אבל זה – לבדו – לא הספיק כדי לשמור על הבית.
נדוביץ'
אל מול 38 הנקודות שהשיג בולדווין בכ-36 דקות על הפרקט, הגיעו 28 הנקודות שקלע נמניה נדוביץ' בפחות מ-23 דקות! תקראו את זה שוב, בבקשה. 28 נקודות ב 22:44 דקות. שכל כולן מופת של תנועה, קליעה ואסתטיקה. מהרגע שקיבל את האות והוזנק מהספסל, החל הסרבי במופע יד אליהו החוזר שלו, שבו הוא מככב שוב ושוב בתפקיד המעניש. פעם היו כאלו שטענו שנדוביץ' הוא האירופאי בעל הצעד הראשון המהיר מכולם. היום, בשוך הפציעות החוזרות, זוהי טענה שכבר לא נטענת. אבל היכולות? פפפפפפ. הצגה. אז נדוביץ' הגיח ודפק 18 נקודות במחצית הראשונה, כולל 7 מ-10 מהשדה. ולאחר שההכנה המוקדמת מולו לא עבדה, ניסה קטש לנצל את מחצית המשחק כדי להגדיר מחדש את הכללים מולו. שכללו היצמדות לגופייתו ומעבר על הגב בחסימות (מה שנקרא בעגה טרייל). העניין הוא שטרייל לבדו לא מספיק. וכדי שהשומר על הגב יצליח, יש צורך בערנות ושיתוף פעולה עם הגבוה ששומר על החוסם. וזה לא קרה, או בטח שלא קרה מספיק.
נדגים. שימו לב, בפינה הקרובה, לדיברתולומיאו, שמופקד על נדוביץ' ומקבל חסימה מקוזמיץ'. השומר של הסנטר הסרבי הוא בריימו, שמקבל במקביל טיפול סרבי כהלכתו מלאזיץ' שדופק בו ליטופון. ועד שמתאושש הבריימו, יש כבר זריקה של נדוביץ' מקרוב קרוב. וכשהוא במקרה מחטיא, אז התיקון של קוזמיץ' קל מתמיד.
הלאה. התרגיל הזה מתחיל כשנדוביץ' עובר על 2 חסימות מצד לצד (ולזה, בעגה, קוראים אייברסון). דיברתולומיאו, כאמור, על הגב שלו. כשהכדור מגיע לסרבי, חייב להיות חיפוי מהיר וגבוה. אבל בריימו עסוק בחסימת גבוה לגבוה בצד השני, כנ"ל ג'רל מרטין, אף אחד מהם בכלל לא רואה כדור, ושישו ושימחו.
הקיצר, הצגה של נדוביץ'. הקיצר, הגנה לא מוכנה/ לא מתואמת/ לא טובה. רגע, אז אם נדוביץ' כל כך אוהב את יד אליהו הישן + מכבי משמרת את הסגל + צריכה 2/3 חיזוקים נקודתיים = היידה נדו 23/24?
הגנה
נדוביץ', כאמור, הוא בעיה. אבל מכבי תל אביב הצליחה, איכשהו, למצוא את הדרך לצמצם אותה ולחזור למשחק. עוד עצירה אחת או שתיים, כאמור, בחסות הרעש והטרוף סביב, והיא יכולה הייתה גם להפוך את הסיפור. אבל כדי להשיג את העצירה או שתיים הללו, היא צריכה הייתה גם לדייק ולא רק להתפרע. ושם, ברגעי הדיוק, היא התקשתה.
נניח כאן. מכבי עובדת מאוד אגרסיבי בקווי המסירה, בחסימות ועל הכדור, היליארד למשל. אבל בסוף יש בולדווין שמופקד על לאז'יץ'. ששוכח מלאז'יץ' ולא רואה אותו. סל קל.
או כאן. מיטרוביץ' מראה כאילו-חסימה לוילדוסה (בעגה, גוסט סקרין) ואז מיד חותך פנימה על חסימה. מאחר שסורקין מזנק על הכדור, מישהו צריך לחפות מאחור. המישהו הזה הוא קודם כל היליארד. ואם לא הוא, אז אולי בולדווין. ואם לא שניהם, אז לייאפ. בטח ובטח כשהיציאה של סורקין על הכדור רחוקה מלהיות מדויקת ורחוקה מלהפריע למוסר.
אחרי מחצית ראשונה בעייתית בשני הצדדים, החליט קטש להתפרע עם ההרכבים החל מהרבע השלישי וזרק אל הפרקט את מנקו. קטש הלך להרכבים לא קונבנציונאליים בכלל וחמישיות נמוכות בפרט, שקצת עזרו וקצת עלו ביוקר. מול קבוצת ריבאונד ההתקפה הטובה במפעל, דווקא הכוכב האדום היא זאת שחלשה ושלטה בקרשים. 6 כדורים חוזרים בהתקפה היו לה כבר ב-20 הדקות הראשונות. בחסות הרכבים קטנים צהובים, היא הוסיפה עוד 8 כאלו ב-20 הדקות האחרונות.
זוכרים את היציאה הלא מדויקת של סורקין על וילדוסה, בגיף האחרון? אז כאן היציאה כבר טובה בהרבה. הבעיה היא שמאחוריו אין כלום. כאשר וילדוסה מטיל את הכדור לחלל האוויר, מול ידיו המושטות של סורקין, עסוק קולסון בלסגור את פטרושב בפינה. ואף אחד לא שם גוף על מיטרוביץ'.
ויש גם את עניין החילופים ההגנתיים, שעלו לצהובים ביוקר, מול קבוצה ממוקדת וחדה, שידעה להעניש ומהר. כאן אין חילופים על חסימה, אלא פשוט מאצ'אפים בעייתיים שנוצרים תוך כדי ירידה להגנה. ואז בולדווין על פטרושב, ואז קולסון מנסה לבוא לעזור אבל לא מצליח לאתר את האיש שלו. ואז חיתוך מיטרוביץ'. ואז בלאגן אחד שלם.
מכבי תל אביב נתקלה אתמול בקבוצה ששיחקה כדורסל יותר טוב ויותר מאומן ממנה. קבוצה שהגדירה לעצמה מטרות ועמדה בכולן. דיברנו והראנו נצחונות של זבזדה בלא מעט התמודדיות הגנתיות והתקפיות. לצידן אפשר להוסיף שימוש כמעט מושלם בעבירות, בטח ב-3 הרבעים הראשונים, כדי למנוע ממכבי לצאת לדרך ולשרוף את הפרקט.
את העונה שעברה, כזכור, סיים המועדון הצהוב כחול בלי שום תואר מקומי (אלא אם בא לכם להגדיר ככזה את גביע ווינר). אם יסתיימו חצאי הגמר כצפוי, הדרך של מכבי תל אביב אל הנפת הגביע תעבור דרך קבוצה מוכשרת הרבה פחות מהכוכב האדום בלגרד, אבל כזאת, כמוה, שיודעת בדיוק מה היא רוצה מעצמה. שאמנם אין לה מאמן חמור סבר ודובר סרבית עם קוקו למרגלות ראשו, אלא רק מאמן חמור סבר ודובר סרבית עם וסט כחול שעל גופו. יהיה שמח ומבדח.
