הלאה
עד לפגרונת הגביע שתגיע אלינו עוד מעט, צפויים למכבי תל אביב ארבעה משחקים בליגה השניה בטיבה בעולם. אולימפיאקוס חוץ, ברצלונה חוץ, ולנסיה חוץ והכוכב האדום בבית. כלומר וואוו וואוו וואוו ו-וואוו. וזה לפני שדיברנו על ענייני דרבי ושאר ירקות. אז אם הייתה מטרה אחת ברורה לקבוצה של קטש אמש (חמישי) מול אלבה ברלין, היא הייתה לנצח ולהגיד "הלאה". וכן, אפשר לומר שדרגת הקושי עלתה לאור פציעתו המוקדמת של לורנזו בראון פלאס ההיעדרות של ג'יילן אדאמס. וכן, צריך לזכור שאלבה הזאת היא קבוצה שמסוגלת, ביום נתון, להציק ולהזיק. כלומר, להציק ולהזיק בתאוריה, אבל לא ביד אליהו. כדי לנצח העונה את נציגתנו המשוריינת במגרשה הביתי צריכים גם לרצות ממש וגם לשחק ממש, ואלו שני פרמטרים בהם המתנגדת מאתמול איננה מתברכת.
את משחק החוץ מול הנציגה הגרמנית סגרו הצהובים, כזכור, בנוק-אאוט מהדהד שהנחיתו ברבע הרביעי. אתמול, כפי שעשתה גם במשחק הבית הקודם מול פרטיזן, הרבע שקיפל את היריבה הסתיים לאחר 10 דקות בול, עם שלשה סוגרת עניין של היליארד. ונכון, מרגע זה והלאה לא זכינו לראות יותר מדי כדורסל. מצד שני, אם נביט היטב, נוכל אולי לזהות כמה דברים שכן קורים כאן. אולי.
מתקיפים
משחק ההתקפה של מכבי תל אביב אמש נחלק לשניים. זה של הרבע הראשון – וזה של בולדווין. לא שבולדווין היה רע בעשר הדקות הראשונות, ממש לא, אבל בהתחלה ראינו את המארחת נעה ורוקדת. וראינו גם עד כמה התקדמה הקבוצה הזאת בכל הנוגע ליכולת להבין ולבצע את האלמנטים עליהם מתעקש קואוץ' קטש, האלמנטים בהם הוא מאמין כל כך ושאותם הוא יודע לפרק ולהטמיע ברמה גבוהה. כאשר קבוצות של קטש מבינות, הן מבצעות מהלכים על אוטומט. על עיוור.
רגע. דוגמא ראשונה, מתוך המהלך הראשון במשחק. מתחילים עם פיק אנד רול ראשון ומהיר של ניבו לבולדווין. שימו לב, כמעט במקביל, לתנועה של ז'ק כהן לכיוון הצד הנגדי כדי לסדר חסימה לקולסון. רגע, תישארו איתי עוד קצת. שימו לב בבקשה כיצד ניבו מסדר עצמו על השפיץ של קו העונשין (המכונה המרפק) ומכין רגליים וידיים לקראת המסירה שצריכה להגיע. ושימו לב אחרון לקטע זה: מרגע שמקבל בולדווין את הכדור בחזרה, ז'ק כהן כבר מסמן מטרה ברורה (שוב, ידיים ורגליים), כי הכל כבר מוכן, מוכר ומתורגל. הצגה.
אהבתם? אז בבקשה, עוד קטע אחד. כשהשעון הגדול מראה 3:49, תנו רגע מבט לתנועה המתוזמנת של דיברתולומיאו וקולסון, שמייצרים חסימה/תנועה שמביאה לבלבול ראשוני בהגנה. כמעט במקביל, חסימה מובנית של מרטין לבולדווין. כאן כבר נוצר יתרון מספרי בהתקפה המסודרת. משם, הדרך לסל קל מתקצרת.
אחת הקלישאות המוכרות במחוזותינו גורסת שאצל עודד קטש, להבדיל ממאמנים אחרים, מתחילים יחסית חלש ואט אט זה מתחיל להסתדר. מהבחינה הזאת, אי אפשר לפספס את רמת ההבשלה ההתקפית. זה ניכר בניואנסים ששחקנים לא מעטים משפרים ככל שחולף הזמן (ניבו, סורקין וכו'). זה ניכר גם בנינוחות שבה מתבצעים לעיתים הדברים בהתקפה.
אה, רגע, למעט כשזה נתקע. מרגע שנפסקים הריקודים, הכל כבר תלוי בסופר סטאר שיחלץ. שיעשה דברים בעצמו. החל מסופו של הרבע הראשון, הכל הכל כבר נראה מרשים הרבה פחות. מכבי תל אביב כבר לא הצליחה לייצר לעצמה את אותם היתרונות המספריים בהתקפה. מכבי תל אביב פשוט חיכתה וציפתה שמישהו יעשה משהו. והמישהו הזה אתמול היה בולדווין הרביעי.
בולדווין
אם בתחילת השנה עוד תהינו במקצת מי יהיה הבוס, מבין שני הגדולים שיש לקטש בקו האחורי, אז התשובה הגיעה די מהר והלכה לכיוונו של זה שאוחז בדרכון הספרדי. לורנזו בראון, בבירור, הראה לכולם (כולל לבולדווין) שהוא בעל הבית, כשהפער ביניהם נפער יותר מהרגע שבולדווין נפצע. נכון לרגע כתיבת המילים האלו, אין לי שמץ של מושג מהו מצב קרסולו של הפליימייקר, אבל אין ספק שבולדווין אתמול סימן שזה עליו. ואין לי שמץ של ספק שבולדווין רוצה שזה יהיה עליו, עם או בלי האיש שהניף הקיץ את גביע אירופה.
בולדווין, צריך לזכור, התייצב למשחק הזה כשהוא בוואחד משבר קליעה, לפחות (ואולי רק) כשזה נוגע ליורוליג. בחמשת משחקיו האחרונים במפעל הוא הטיל את הכדור לחלל האוויר 21 פעמים, רק כדי לייצר מהן טריצה אחת, בודדת ועלובה. 1/21 זה טוב לדעתכם? נו, אז אתמול זה כבר נכנס. ואחרי רבע שני שבו עוד ניכרו סימני היסוס מסוימים, לקח האיש את המשחק, את ההתקפה ואת אלבה עליו, בדרך לניצחון קל.
זה הלך לו קל במיוחד כשהוא הלך על הרגליים הכבדות של קומאג'ה, הענק הצ'אדי.
כאשר עשו לרגע האורחים קולות של קאמבק, באמצע הרבע הרביעי, הזכיר קטש לבולדווין בפסק הזמן שפיק אנד רול על נציג צ'אד זה דווקא אחלה של דבר.
גם אחרי שהואיל המאמן היריב להחליף את הצ'אדי באחר, לבולדווין זה כבר ממש לא שינה.
וויד בולדווין הרביעי לא צריך להוכיח לאף אחד שהוא מגה שחקן בליגה הזאת. הוא עשה את זה בכל תחנותיו האחרונות. אם תיווצר סיטואציה שבה הוא הופך להיות האיש דרכו עובר הכל, הוא יחבק אותה ולא יזיל דמעה. מהבחינה הזאת, שיחקה אותה מכבי תל אביב ביג-טיים בקיץ האחרון, כשהלחימה זה לצד זה שני שחקנים שיכולים להוביל אותה בקלות, כל אחד בנפרד. כזאת אפשרות, לעניות דעתי המרודה, לא הייתה לה מעולם. בכל הנוגע ליכולת שלהם לשחק טוב, ולא רק במצבי האחד על אחד, כאשר שניהם ביחד, אהה, לא יודע מה להגיד לכם בינתיים. לזה עוד צריכים להמתין.
בוקס
בטור שאחרי פרטיזן, כתבתי כאן שיש משהו בז'לקו אוברודוביץ' שמשדר שאותו לא ניתן לצרף לקבוצת הוואטסאפ של הילדים כדי להחליט מי מביא מה לפיקניק של הכיתה. WELL, יש משהו בישראל גונזאלס, האיש שעל הקווים בברלין, שמשדר שהוא בול האיש שיתנדב להביא פיתות ושישיית בקבוקי מיץ ענבים. כי וואלה, איזה כיף להם שם באלבה ברלין. באים, משחקים, זורקים, מוסרים, חותכים, נעים – וכל זה כשלוח התוצאות הוא הדבר האחרון שמעניין אותם. קולעים קצת יותר ומנצחים? סבבה. קולעים קצת פחות ומפסידים? סבבה. החיים בדופק אפס. בול, אבל בול כמו ביד אליהו הישן, לא?
מצד שני, ולו לרגע קט במהלך הרבע השלישי, החליט לו הקואוץ' היריב שהוא רוצה לנסות משהו. ואחרי ששמר בוקס אנד וואן על מייק ג'יימס ממונאקו למשך משחק שלם, החליט לנסות את אותה הההגנה, קרי אחד אישית פלאס ארבעה אזורית מול הקבוצה שמגיעה מארץ הקודש. נו, הגיוני לגמרי. בטח ובטח בהיעדרו של לורנזו בראון. העניין הוא שאלבה בחרה לשמור אישית דווקא את ג'ון דיברתולומיאו, שלא האמין למראה עיניו, מה גם שיש לי יותר מתחושה שזאת המחמאה הכי גדולה שקיבל בקריירה. ונו, ראה זאת בולדווין ואמר שזה דווקא מה זה בא לו טוב.
נדגים. שימו לב לסמית' שמנותק ממשחק ההגנה וכל כולו עסוק בדיברתולומיאו. וכך, עם חסימה אחת פשוטה, משייט לו בולדווין בתוך תצורת הקופסא של האזורית שבמקביל, הישר אל תוך הצבע. קללל.
וכך הגיעה לה עוד זריקה קלה ועוד זריקה קלה. כשהחטיאו, הגיע גם עוד ריבאונד התקפה קל ועוד אחד, עד שהבין סופסוף הגונזאלס שחלאס. מבחינת מכבי תל אביב, גם ברמה המקצועית וגם ברמה המנטלית, הם הצליחו להשכיח במקצת את טראומת הבוקס אנד וואן שבו האכיל אותם סרג'יו סקאריולו, מאמנה של בולוניה. הפעם, בניגוד למשחק באיטליה, מכבי פירקה את ההגנה המעורבת. מצד שני (או שלישי, לא זוכר), מה הסיכוי שיגיע לכאן עוד מישהו ויבחר לשמור דווקא ככה ודווקא מול השחקנים המסוימים הללו? ספוילר – אין כזה.
הגנה
בדומה למה שראינו ברבע האחרון בברלין, גם הפעם קיבלנו כמה דקות של הגנה טובה בצהוב. לא גדולה, אבל טובה. לא כזאת שלוקחת ריבאונד הגנה, אבל טובה. בניגוד לטיילת של שחקני פאו במשחק האחרון, הפעם הצליחה העירנות של הצהובים לשבש ולהפריע למהלכים התנועתיים שמאפיינים את אלבה, קבוצה בעלת יכולות מוגבלות למדי ביצירה ישירה מתוך כדרור.
הדוגמא היפה ביותר התרחשה כבר ברבע הראשון. כשהשעון הגדול מראה 6:21, שימו בבקשה לב לניבו ששם גוף על קומאג'ה. סמית' חולף על פני בראון? ניבו כבר שם מוכן. זוסמן שוקע לכיוון הפינה הרחוקה? בולדווין קודם כל מזהה ומיד לאחר מכן נע נהדר וסוגר את אופציית הזריקה. תחילת חדירה מובילה לתקשורת מצוינת בין בראון שאוסף את הכדור לבין בולדווין שעוזב ומחפש את התחנה הבאה. ועכשיו מגיע ההיילייט ההגנתי: שימו לב בבקשה לקולסון, שנמצא איפשהו בין אולינדה לבין אותו הקומאג'ה וצופה נהדר את המסירה פנימה, שם יד וסוגר עניין. יופי של עבודה.
עוד דוגמא נהדרת, מהרבע הרביעי – שבה ה-MVP הוא סורקין. לאחר שמוסר את הכדור, נע פרוצ'ידה (איזה שחקן, יא אללה) פנימה ללא כדור, ומיד מגיע חיפוי ראשוני של סורקין פלאס היליארד. פיק אנד רול של פרוצ'ידה וקומאג'ה מוביל לטיפול מושלם של סורקין, שקופץ קדימה הכי מדויק שיש, בתזמון נהדר עם מנקו. והפינאלה, כשהכדור בידיים של סיקמה, מגיע סורקין שעושה את כל הדרך פנימה, עד לנגיעה בכדור, במקביל לפינוי של זיו שמזהה. כפיים.
מכבי תל אביב שמרה אתמול בסדר, לפרקים אפילו בסדר גמור. זה משהו שהיא נוטה לעשות לאחרונה, במיוחד במשחקי בית. ורק, פחות או יותר, במשחקי בית.
3 נקודות לסיום:
הספסל: היליארד נכנס והיה אחלה. מנקו נכנס והיה אחלה. למכבי תל אביב יש יותר מדי שחקנים בקו האחורי. זמן לדלל.
זוס: עזבו את הסטטיסטיקה מאתמול (8 נקודות, 5 ריבאונדים, 5 איבודים, מדד הפלוס מינוס הכי גרוע אתמול בשתי הקבוצות). עזבו אפילו את המשחק עצמו. עזבו. יובל זוסמן שחקן כדורסל טוב מאוד. מהטובים שיש לנו. ואחרי קפיצת מדרגה מסוימת בעונתו הראשונה בניכר, אני לא מצליח לזהות המשך גרף התקדמות בעונה השניה בברלין.
בריימו: הדבר הראשון שצריך להגיד בקשר להחתמה של בריימו הוא שהגיע הזמן לעשות סוף לפירצה שנפערה בתקנון המינהלת, שאיפשר עד לא ממש מזמן רישום 8 זרים לאורך עונה שלמה. ואז הגיעה הקורונה והרחבת המספר ל-10, בגלל הקורונה. ו-וואלה, כבר אין באמת קורונה, אבל 10 זרים, משום מה, עדיין יש. לגופו של עניין, סולימאן בריימו בהחלט יכול לתרום, אבל הוא לא בשורה מקצועית. מבלי להיכנס הפעם לעובי הקורה, כי אנחנו כבר אחרי 1,500 מילה, עיקר התרומה שלו אמורה לבוא לידי ביטוי בשני דברים מרכזיים:
1. עוד טיפוס חזק וחיובי לחדר ההלבשה, ברמת האחלה גבר ומעלה.
2. הוא שחקן שונה, אבל יותר טוב מז'ק כהן.
