אל תרדמו: מכבי ת"א שיעממה בדרך לניצחון

הרבה מחמאות מגיעות לגיבורים האמיתיים שהוליד הניצחון החשוב של מכבי תל אביב אמש (חמישי) מול דרושפאקה. לא יהיה זה הוגן לנתח ענייני הא ודא מבלי לאזכר אותם, לדבר בשבחם, לקלס, לרומם ולהלל. ולכן, הבה ונריעה וניתן את הכבוד המגיע לצופים, הן ביד אליהו הישן והן בבית, שהצליחו לשרוד חוויה לא פשוטה בעליל בת 40 דקות נטו. מי שציפה לקבל כדורסל של יורוליג התאכזב והאמת? התאכזב גם מי שציפה לראות סתם כדורסל נורמלי או מהנה.

לא שזה אמור לעניין את מכבי תל אביב, כן? תפקידה של אלופת המדינה, בשלב הזה של העונה, לבטח איננו לספק טיקי טאקה על הפרקט. תפקידה האחד והיחידי הוא לנצח, גם אם היריבה שלה היא אחת מקבוצות היורוליג הגרועות בכל הזמנים. ודרושפאקה, ללא ספק, עונה להגדרה הלא מחמיאה הזאת.

אז מכבי ניצחה ונותרה במירוץ על אחד הכרטיסים האחרונים לשלב הפלייאוף בעונת היורוליג הנוכחית. בהמשך הטור ננתח מצבים, סיכויים וכן הלאה, אבל עוד לפני כן – כמה מילים על פרופורציות. מאז השקתו של הפורמט הנוכחי במשחקי הליגה השנייה בטיבה בעולם, ידעה הנציגה מישראל עונה כושלת אחר עונה כושלת. מקום 10 בעונה שעברה, מקום 14 בעונת 2016/17. אה, ובעונה האחרונה של הפורמט הישן, היא עונת 2015/16, מכבי – נזכיר למי ששכח – סיימה במקום ממנו יורדים לליגת היורוקאפ. ומהבחינה הזאת, היה ותצליח לסיים את העונה הסדירה הנוכחית במקום שמאפשר עוד סדרת הצלבה אחת, הרי שהדבר יחשב לבטח כהישג גדול, לא?

אהה, אז זהו. שיש כאן כוכבית. את נבואות הזעם שנשמעות מזה מספר שנים על הפגיעה באיכותו של הכדורסל שמשוחק ביבשת הישנה אנחנו מתחילים לחוש בעונה הנוכחית, שהיא ללא ספק טובה פחות מכפי שהתרגלנו. יתכן בהחלט שמדובר בעניין מקרי שלא יחזור על עצמו בעונה הבאה, אבל לפחות כרגע - רובן ככולן של הקבוצות המשמעותיות מעמידות סגלים בינוניים באופן יחסי, בין אם בשל תקציב מופחת, מכת פציעות וכן הלאה. ושלא תבינו לא נכון – עדיין מדובר בליגה השניה בטיבה בעולם – ועדיין מדובר בכדורסל הכי מהנה בעולם (עם כל הכבוד למשחקי העונה הסדירה ב NBA), אבל פחות. גם אם נתעלם לצורך העניין מתאונות יורוליג מובהקות כגון דרושפאקה, גראן קנריה ובודצ'נוסט, רובן ככולן של המשתתפות הנוכחיות העונה מרשימות פחות מאשר הסגלים או הקבוצות שנטלו חלק בעונה או בעונתיים שלפני.

ולמה מגיע לכם כל הלהג הזה? כשהיא מגדילה את תקציב השחקנים העונה, באופן שמאפשר הקמת סגל טוב מכפי שהעמידה בשנים שלפני, ולאור ההחלשות הבולטת והמובהקת מסביב – אותה למדנו להעריך רק לאחר שהחלה עונת המשחקים, מכבי תל אביב מודל 2018/19 צריכה והייתה חייבת להיות כזאת שמתחרה במקומות 4-7 של היורוליג (ומשם על מקום אפשרי בפיינל פור בוויטוריה), ולא במקומות 7-11 כפי שקורה כעת. ולכן, גם אם תצליח מכבי ת"א להשיג ארבעה או חמישה נצחונות ממה שנותר לה עד לסיום העונה ולהגיע איכשהו לסדרת הצלבה יחידה שתשלח אותה הביתה, ההישג יהיה הרבה פחות גדול מכפי שיוצג על ידי מיטב אנשי יחסי הציבור.

והיה גם סוג של משחק. משונה לראות את מכבי תל אביב מנצחת במשחק יורוליג, ובקלות, כששני הגארדים המובילים שלה לא תורמים דבר להצלחתה. ג'רמי פארגו, שהעמיד עד כה מדד יעילות של 0 עגול ויפה, הגדיל לעשות וסיים את המשחק מול דרושפאקה עם שלוש נקודות ומדד יעילות שלילי של מינוס 5. סקוטי ווילבקין, שגם בימים טובים פחות מוצא את הדרך לייצר נקודות, לפחות לעצמו, שימר אנרגיות ולא התאמץ יותר מדי בהתקפה, בדרך לזריקת שדה בודדה (אותה החטיא) ב-15 דקות תמימות.

בהיעדרו של כוח אש אמיתי משחקני הקו האחורי, וביום שבו מכבי ממטירה אש בלתי מדויקת מחוץ לקשת שלוש הנקודות (5 מ-29, שהן 17% עלובים למדי), ניתן היה להתרשם ממספר אלמנטים ראויים להתייחסות. קודם כל, ענייני הגנה. אז נכון: דרושפאקה היא לא קנה מידה לשום דבר, בטח ובטח כשהיא מגיעה ללא מייקל אריק או מוטיבציה, ועדיין – הצליחו הצהובים להוריד אותה (בהרבה) מתחת לממוצע הנקודות הרגיל. הרבה מזה הגיע בזכות יכולת הגנתית אישית – ובמיוחד של דיאנדרה קיין מול טוני דאגלס. לא פחות מכך הגיע אודות למחויבות קבוצתית, שכללה גם שחקנים שלא תמיד מתייצבים בצד שבו אמורים לשמור.

סלצ'וק ארנק, האיש על הקווים בקבוצה הטורקית, הצליח לסייע לבעלת הבית כשהעמיד באותה החמישיה גם את בייגול וגם את קושוט, ועד שהספקנו להגיד דואוש אוזדמירוגלו, הראה כבר לוח התוצאות 0:9 פשוט וברור, מול מכבי אגרסיבית ותקיפה.

היידה. זמן דוגמאות. הנה כאן דוגמא הגנתית יפה מהרבע השני של המשחק. שימו לב ליובל זוסמן שמצליח למנוע מג'ון דיבלר קבלת הכדור ובכך משבש את התרגיל הטורקי, לטיפול ההגנתי של טיוס וזוסמן מול הפיק אנד רול דיבלר את אוונס, בעזרתו של אנג'לו קלויארו האקטיבי, ובסוף למשמעת ולאינסטינקטים של ג'רמי פארגו מול אוזמיזראק.

via GIPHY

via GIPHY

עכשיו מייקל רול. מאז הפסד החוץ של מכבי תל אביב במדריד, אי שם במחזוור ה-16, ידע הטוניסאי של הצהובים ירידה מסוימת. הדבר בא לידי ביטוי במספר הנקודות הממוצע בכלל ובאחוזי הקליעה מבחוץ בפרט. 2 מ-11 בזריקות לשלוש, ליתר דיוק. וכל זה, לשחקן שזה תפקידו המוצהר: לקלוע כשהוא חופשי. ורול זרק כשהיה חופשי. והחטיא. אז מול מילאנו, בשבוע שעבר, סוגיית השלשות תוקנה (4 מ-11), אבל גם מול ההגנה הלא מרשימה של פיאניג'יאני ובמיוחד מול הכאוס הטורקי אמש, הראה רול שהוא מסוגל לייצר נקודות גם במצבים אחרים. ושאם הצבע של היריבה מורכב מכל מיני סאבאשים וקושוטים, אז אין מניעה לקחת את הכדור לטבעת.

למשל כאן. רול מקבל חסימה אחת וזוכה מיד לאחר מכן לחסימה שניה של אלכס טיוס. כשהוא מזהה את התגובה ההגנתית של השומר אוזדמירוגלו, מחליט להתקיף מיידית את הרגליים שלו ולקחת את הכדור פנימה. החדירה, מטבע הדברים, מגיעה דרך הצד הימני והחזק של רול. מאחר שאין מתחת לטבעת כל מיני מייקל אריקים למיניהם, רול מצליח לטייל עד לטבעת.

via GIPHY

ונסיים בטאריק בלאק. בפרספקטיבה, יכול להיות שהדבר הטוב ביותר שקרה לביג גאי של מכבי ת"א העונה היה אותה פציעה ממנה סבל ושהשביתה אותו משך שני מחזורים באמצע העונה (מחזור 15-16, מול מילאנו בית וריאל מדריד חוץ). יתכן בהחלט שהצפייה מבחוץ פלוס הישיבה על הספסל בשני המשחקים שלאחר מכן סייעו לאיש האינטליגנטי והשקול הזה להסיק מספר מסקנות ולהפיק מספר תובנות שלקחו אותו צעד אחד קדימה. ולאחר מחצית עונה ראשונה בה נראה בעיקר אבוד, אפשר ממש לראות איך בלאק מתחיל להבין מה זה בכלל כדורסל אירופאי בכלל ומהו מקומו בו בפרט. ואט אט מרגישים איך הפוטנציאל מתחיל להתממש.

אז נכון – בלאק (וטיוס) נוצחו במפתיע בקרב הקווים הקדמיים בשבוע שעבר במילאנו, אבל ספק רב אם הדבר היה באשמתו. כאיש שמשחק בצבע, תלוי בלאק במקבלי ההחלטות הצהובים שמשחקים עם הפנים לסל. וכשהם מצליחים למסור לו בתזמונים לא רעים או כשהוא זוכה לחסימות סבירות, זה מסתיים לרוב בטוב.

למה לא רעים? כי אפילו כאן, כשמהלך החסימה בינו לבין קלויארו מסתבך קלות וגם כאשר המסירות של ווילבקין ושל קלויארו מתעכבות מעט, מצליח בלאק למקם עצמו במקום ממנו קולעים. לפחות מול קושוט.

via GIPHY

via GIPHY

ועכשיו תרחישים, חברים, תרחישים. תוצאות רעות הושגו מבחינתם של הצהובים אתמול, כשגם פנאתינייקוס, גם בסקוניה ובמיוחד מילאנו מנצחות את היריבות שלהן. ופתאום נראה מספר הקסם המיוחד, שעמד על 15 נצחונות, ככזה שלא בהכרח יבטיח מקום בשמיניה הראשונה. ואם הנחת היסוד טרם המחזור האחרון, ולפיה שילוב של מאזן מושלם בבית + נצחון יחיד בחוץ, מול באיירן, חימקי או פנרבחצ'ה = פלייאוף, אז הדברים כבר אינם כל כך בטוחים.

אם לוקחים בחשבון ענייני מאזנים פנימיים בכלל ואת המצב הבעייתי של הצהובים מול בסקוניה בפרט, בשך הנצחון הכפול של הבאסקים, מתחילים להבין שניצחון בשבוע הבא על באיירן במינכן הופך להיות סוג של חובה. גם כדי לנסות ולהגיע למספר הקסם החדש – 16, וגם כדי לשפר את הסיכויים בתיקו אפשרי של שתיים, שלוש, ארבע או חמש קבוצות שעשויות לסיים את העונה במאזן 15:15. ושם, עשוי נצחון כפול על הגרמנים (אם במקרה יצליחו להגיע ל-15 חרף הפסד ביתי למכבי) להתברר כמכריע.

דבר אחד חשוב לזכור, בכל מקרה, והוא שלמרות שמדובר במשחק חוץ לא פשוט כלל ועיקר, קשה להצביע על מכבי תל אביב כאנדרדוגית. באיירן מינכן, גם אם תתייצב למשחק בסגל מלא (וכרגע הדבר נראה רחוק מאוד, בגלל פציעותיה הנוכחיות), היא אמנם קבוצה מחויבת, קשוחה, ביתית ומאומנת, אבל בשום צורה איננה מוכשרת יותר מאלופת ישראל. אם תניח בצד את הבכי הצהוב הקבוע, בין אם זה הפעם לוח המשחקים הצפוף, ענייני חוק רוסי או חוק צרפתי, היא צריכה לומר לעצמה שנצחון חוץ במינכן אפשרי ורחוק מאוד מלהיות סנסציוני. ופשוט לנצח.