לרגעים סיפור ההצלחה של לוקה דונצ'יץ' ב-NBA נראה כמו מיתוס, לפחות בארה"ב. נער פלא סלובני שכבר מהרגע הראשון שהוא עולה על הפרקט, אפשר לראות שלא מדובר בשחקן הכי אתלט, הכי מהיר או הכי חזק. בארה"ב שמו התגלגל בעיקר על לשונם של עכברי הדראפט הגדולים ביותר. סרטוני היו-טיוב שלו לא יצרו גלים ולא הותירו איזשהו רושם יוצא דופן. באמריקה הגדולה הסלובני היה רק אוסף של מספרים, תארים ושם. עד שדרך לראשונה ב"אמריקן איירליינס סנטר", השאר כבר היסטוריה.
האמת היא שהמהירות והקלות בה סיפור לוקה דונצ'יץ' הפך למפלצת הפתיעה את כולם. הרי אנחנו לא רגילים לראות בכל יום שחקני יורוליג משתלבים בין רגע עם מקביליהם האמריקאים. גדולים ומנוסים מהסלובני כבר ניסו את מזלם וחזרו עם הזנב בין הרגליים, בין אם זה שאראס שהתייאש אחרי שנתיים, או ספאנוליס שקיבל קריאה מז'ליקו אובראדוביץ'.
יש כמה סיבות להצלחה של דונצ'יץ׳. בראש ובראשונה, האמריקאים אמנם לא מודעים לכך, אבל נער הפלא היה כוכב עוד הרבה לפני שהגיע לטקסס. מי מאיתנו לא היה מעדיף את ה-MVP של היורוליג, שלמד לשחק את המשחק מהטובים ביותר, לעומת שחקן מכללות ששם דגש בעיקר על מיצוי הפוטנציאל האתלטי, פיתוח היכולת האישית והכנה של דיסק עם מהלכים? גם קבוצות ה-NBA הפסיקו להתייחס לליגת המכללות כמקום לפיתוח שחקנים, אלא מקום לגילוי שחקנים, עקב העובדה שרמת המשחק פשוט לא מספיק גבוהה. אבל הסיבה העיקרית להצלחה של כוכב המאבריקס, היא נסיקת הכדורסל האירופי.
"אין ספק שהכדורסל הטוב בעולם היום הוא ביורוליג. בליגה הזאת אפשר לראות הכל - הגנה, התקפה, טקטיקה, בנייה של המשחק - הכל. ה-NBA זה לא כדורסל, כל בוקר אתה מתעורר ורואה תוצאות אסטרונומיות, כולם חוגגים, כולם שמחים. זה לא כדורסל", הכריז מאמן ברצלונה, סבטיסלב פשיץ'. הצהרה שנויה במחלוקת, אבל יש משהו בדבריו.
כמובן ששחקן כמו ג'יימס הארדן היה מככב בכל קבוצה אירופית, ומנגד, כאמור, לא כל שחקן אירופאי היה משתלב בארה"ב. אבל הסיבה לכך היא שה-NBA הפכה לליגה בה התחרותיות הקבוצתית פחות רלוונטית מהצגת היכולת האישית. האיש עם הזקן המפורסם, שלוקח את מרבית הזריקות של יוסטון, הגיע בחמשת המשחקים האחרונים ל-261 נקודות ללא אף אסיסט, הכמות השנייה בטיבה ב-50 השנים האחרונות. בעוד ששחקן כמו עמרי כספי היה צריך לפתח את היכולת לזהות פרצות בהגנה כדי לקבל מסירות, משום שלפני כן הוא היה מעביר את רוב ההתקפות בפינה ומחכה לזרוק שלשה.
אבל יש גם צד שני למאזניים. נחזור רגע לדונצ'יץ'. הנער הסלובני קיבל מפבלו לאסו את המפתחות לריאל מדריד הגדולה כבר בגיל 18, אך מדובר במקרה יחיד. בדרך כלל, עם המעבר לבוגרים, שחקנים צעירים באירופה הופכים למשניים בקבוצותיהם, לא לומדים ליזום, לא צוברים ביטחון של שחקנים מובילים, אלא בעיקר מתרכזים בלא לטעות. למשל דראגן בנדר, שהיה להבטחה הגדולה של מכבי עד כדי כך שנבחר במקום הרביעי בדראפט, אבל לא הצליח להצדיק את הבחירה והבלון התפוצץ מהר מאוד. בואו נקווה שמכבי תלמד את הלקח עם האקזיט הבא שלה, דני אבדיה.
"ביורוליג לא אימצו הרבה גישות שב-NBA אימצו"
"לפני הרבה שנים הייתי בפגישה עם צ'אק דיילי, הובי בראון, לארי בראון, פאט ריילי ועוד כמה אנשים נחמדים", סיפר ריק פיטינו, 'הול אוף פיימר' שבימים אלה חווה עונת יורוליג ראשונה עם פנאתינייקוס. "דיוויד סטרן כעס משום שרק קבוצה אחת עברה את ה-100 נקודות, אז הוא קיבץ את כולנו יחד כדי למצוא פתרון. לאחר סיעור מוחות, הבנו שבשורה התחתונה צריך להפסיק את המשחק הפיזי ולהתחיל לשרוק לפאולים. יחד עם זאת החלטנו שמספיק 8 שניות לעבור את החצי ולא 10. כמה שנים מאוחר יותר, הייתה רק קבוצה אחת שלא קלעה מעל 100 נקודות. כל הליגה עברה לשחק כדורסל ׳עדין׳ יותר".
אותה החלטה שינתה את פני המשחק בארה"ב. הכדורסל הפך למהיר יותר ושחקנים הפסיקו להשתמש במגע. כן, המטרה הושגה, נכון להיום כל קבוצות הליגה קולעות מעל מ-100 נקודות למשחק. אבל המשחק בנוי כעת סביב אינדיבידואלים, והם מתעסקים יותר במשחק שמסביב למשחק ובתאוות בצע לשבירת שיאים. הרבה מהלכים מסתיימים בבידוד, ההתקפות מתחילות ונגמרות בשחקן אחד, מקסימום בשניים. אבל אולי לא צריך יותר מזה כשיש שחקנים כמו לברון ג'יימס או סטפ קרי על הפרקט.
מי שסובל מהשינויים אולי יותר מכולם, הם שחקני הפנים. בעידן של היום, המשחק שייך בעיקר לפוינט גארדים ופורוורדים אתלטים שיכולים להוריד כדור לרצפה. לסנטרים מאסיביים אין זכות קיום בכדורסל הנוכחי, בוודאי בהשוואה לשנות ה-90 העליזות, שהביאו עלינו לטובה את דור הזהב של הביגמנים עם שחקני פנים כמו שאקיל אוניל, האקים אולג'וואן ופטריק יואינג.
פשיץ', ההוא שאמר שה-NBA זה לא כדורסל, הגדיל והוסיף: "בכדורסל אם אתה רוצה לשנות שיטה, בין עם זה התקפות מעבר או התקפות עומדות, זה צריך להתחיל בהגנה ולא בהתקפה. אחרי מהלך הגנתי טוב אתה יכול לקחת יוזמה ולשחק התקפות מעבר מהירות או כדורסל מבוקר. זה מה שקורה באירופה". סגנון אותו הליגה הטובה בעולם לא אימצה. בכדורסל האמריקאי נדיר לראות הגנות משתנות. השמירה בדרך כלל אישית, השחקנים נעזרים ביכולות האתלטיות וברגליים חזקות כדי לשמור ולמאמנים אין מקום להכניס את ה׳אני מאמין׳ שלהם בחלק ההגנתי.
תוסיפו על כל זה עונה בת 82 משחקים, בלי הרבה אימונים קבוצתיים בין לבין, ותקבלו כדורסל המתבסס על אחד-על-אחד, כדורסל שונה בתכלית מזה שבאירופה. ומעבר לכך, לוח הזמנים המטורף שחווה שחקן NBA משפיע גם על התחרותיות. הרצון לנצח במהלך העונה הסדירה קטן ככל שעוברת השנים. קבוצות בונות עצמן ומתכוננות לשלבי ההכרעה - או אפילו לעונות הבאות - כבר מתחילת העונה. וגם הקהל, לפחות מעבר לים, טורח לפתוח את הטלוויזיה רק כשמגיע הפלייאוף.
קשה להגיד באמת איזה סגנון כדורסל טוב יותר. אין ספק שצפייה בשחקנים כמו לברון או הארדן לוקחים את השומרים שלהם לאחד-על-אחד יכולה לרגש. אבל גם לראות את אוברדביץ' מסדר התקפה שמסתיימת בסל קבוצתי אחרי 24 שניות יכול לרגש באותה מידה. כנראה שההחלטה תלויה בידי הצופה, כי בשני הסגנונות אפשר למצוא במה להתאהב. פיטינו סיכם זאת בצורה מדוייקת: "ביורוליג לא אימצו הרבה גישות שה-NBA כן אימצו, ואולי טוב שכך. אולי היורוליג צריך להישאר יורוליג וה-NBA יישאר NBA".
