1. מאז הניצחון בגביע על מכבי ת״א, הפועל ירושלים מתנהלת ומשחקת כאילו היא כבר זכתה בשלל תארים העונה. סימני האזהרה, שהופיעו בצורת הגנה רופסת ושאננות מתנשאת מול בנדירמה ומכבי חיפה, נראו מהצד כהתנהלות של קבוצה פייבוריטית שבטוחה בעצמה. ואל תשגעו אותה עכשיו עם משחקים אפורים מול יריבות משעממות, כי יש לה סבלנות רק למשחקים עם כסף על השולחן.
אז הנה הגיע משחק כזה אתמול, והזהות השחצנית והפייבוריטית בעיני עצמה החזיקה מעמד שלושה רבעים, אבל המסר לא נקלט עד סופו אצל דיירי האואקה הגועשת. ירושלים נתקלה בחומת אגרסיביות ועוינות יוונית, שנכנסה לה עמוק לראש ופירקה אותה ברבע הרביעי, כשהיא נדהמת מהעובדה שהיריבה לא קורסת בפניה. ואז השולחן והכסף קרסו לה על הראש ועל האגו.
2. באופוריה של אותו ניצחון הגביע על מכבי ת״א, כינה ג׳ייקובן בראון את העונה הנוכחית שלו כ״עונת הרצח״. אתמול, כשהקבוצה כולה חיפשה מנהיגות ונשאה עיניה אליו ואל ג׳יימס פלדין, הוא כנראה הרג את הסיכוי של ירושלים לסיים במקום הראשון בבית ולזכות ביתרון ביתיות קריטי בהמשך הדרך.
זו לא בושה להפסיד באווירה העוינת של האואקה, ובטח לא לסגל של אא״ק שנראה כמו אטריות יורוליג מחוממות, סוג של קבוצת אולסטאר של פסולי חיתון שמצאו בית בליגת האלופות. אבל ירושלים רשאית להרגיש חמיצות בעיקר בגלל שהיא הצליחה להישאר קרת רוח ועניינית במשך שלושה רבעים, ובגלל שהצוות המסייע, בהובלת טיישון תומאס וסולימאן בריימו, נתן כתף לצוות מוביל שלא הופיע אתמול. עם קבלת החלטות בריאה יותר ברבע הרביעי, היא יכולה הייתה לאתגר את היוונים לסוף צמוד יותר. אבל פעולות אינדיבידואליות של בראון, שכפה זריקות קשות ויצר איבודים, הוציאו את היוונים להתקפות מעבר ומתפרצות שהעניקו להם יתרון דו ספרתי. ואולי בראון רק לקח את מה שהשיטה של קטש מאפשרת לו?
למרות שבהתחלה היה נדמה שקטש מנסה לשבור את השבלונה, כשהתחיל את המשחק בסטים חדשים שבידדו את סולימאן בריימו בצבע - הם נזנחו אחרי שני פוזשנים לבלי שוב. וכשאין לך מקומות אחרים להעניש מהם, העונש כולו שלך. ואם אין גיוון כי המאמן לא מאמין בתרגילים ארוכים ויצירתיים (כחלק מטרנד עולמי של מות המשחק המסודר), אפשר לפחות לכוון את ההתקפה לכיוון קבלת ההחלטות של תמיר בלאט ולהוציא את פלדין ובראון על חסימות, אך לשווא.
אתמול, הפיק אנד רול של בראון ובריימו נתקל בחילופים אגרסיביים, שמירות כפולות, וכפייה של שלשות קשות - בעיקר בזכות מריו צ׳למארס (שגם העביר סדרת חינוך פיזית לתמיר בלאט), מרקוס סלוטר והווארד סנט-רוס (כמה שטרנט לוקט היה חסר מולו). השלושה הראו לקטש שעל כל איכות התקפית בסגל שלו יש להם איכות הגנתית לא פחות טובה, ופשטות ההתרגילים שלו לא יספיקו מול האתלטיות שלהם. אפילו קית׳ לנגפורד הראה סימני נפט הגנתיים והראה שכלבים זקנים יכולים ללמוד טריקים חדשים.
5. יש לנו נטייה להסתכל על הכדורסל היווני בצורה רומנטית ולהתקנא בהם על התשוקה של האוהדים. אבל צריך לזכור שמה שנראה לנו כמו כאוס חינני הוא בסופו של דבר כאוס, ובהרבה מקרים מדובר בתרבות עידוד אלימה ובריונית. אתמול חלק מאוהדי אא״ק, למרות תצוגת הדציבלים המרשימה שעברה היטב דרך המסך, התגלו כחבורה של שונאי ישראל אנטישמים, שלא רק שרפו את דגל ישראל ותלו דגל אש״ף - אלא גם תלו דגל חיזבאללה, ארגון שפועל להשמדת ישראל וכל רגע שהיה תלוי באולם כדי להתגרות בקבוצה הישראלית הוא אות קלון לאא״ק, הנהלתה ואוהדיה.
