1. כשאטורה מסינה אימן בטופ האירופאי וזכה בתארי יורוליג, הוא סיפר על ההבדלים בין הקבוצות המצליחות שלו לבין אלה שפחות הצליח איתן. מסינה ציין שאחד ההבדלים העיקריים בין הקבוצות הייתה היכולת של הכוכבים שלו לקבל שחקנים חדשים בקבוצה. הווינרים האמיתיים מבין השחקנים המובילים, התגלו כשהקבוצה החתימה שחקנים בעמדה שלהם, כאלה שהעמיקו את הסגל ויכלו לעזור לקבוצה לזכות בתארים. הוא זכר שבסופו של דבר שחקני כדורסל הם יצורים אנוכיים בבסיסם, שמודאגים מפגיעה בדקות המשחק, כמות הזריקות, או מהחוזה הבא שלהם. אבל ההצלחות של מסינה הגיעו כשהשחקנים המנוסים ראו את התמונה הגדולה והבינו שזכייה באליפות, גביע וגביע אירופה טובים יותר מכל סטטיסטיקה אישית מרשימה - כי אין דבר מצליח יותר מההצלחה עצמה.
ובשבועיים האחרונים, ירושלים מתגלה ככזו, מהסוג המצליח של מסינה, כשהמשימה העיקרית שלה בשבוע החולף הייתה שילובו של שלווין מאק, ולפניו שילובו של ג׳ון הולנד. ולפי דוקטרינת מסינה, ג׳יימס פלדין יכול היה לעשות פרצופים ולא למסור לו, ג'ייקובן בראון יכול היה להכריז על ידי שפת הגוף, הפעולות שלו והדיבורים בחנייה לאחר האימון, שזו הקבוצה שלו (כי ירושלים היא באמת הקבוצה שלו). אבל לא פלדין ובראון. הם מבינים שמאק הוא תוספת כוח משמעותית, שיכול לעזור להם להיות תחת תותחי הקונפטי בסוף העונה. הם לא היו מתחלפים עם היריב שלהם מאתמול, ג׳סטין דנטמון, שהוא אולי מלך הסלים של המפעל, אבל מסביבו יש שממה ודממה.
אז כשמאק פנוי הוא מקבל את הכדור לשלשה. ואם הוא צריך לקבל את ההחלטות מתוך הפיק אנד רול, כך יהיה. וגם לא נתפלא אם בשיחות אישיות הם לוחצים להביא גבוה עם ידיים טובות יותר משל קופשאס, כזה שיהווה מטרה בטוחה יותר בצבע, שיעזור להם לעזור לקבוצה. ועל כן, שילובו של מאק נראה כל כך טבעי ומוצלח. כי הקרקע של הקבוצה בריאה והיא מוכנה לקבל את השתיל החדש. כי אם הוא יפרח, כולם יפרחו. דוגמא קיצונית אף יותר הוא ג׳ון הולנד. אם לא היינו רואים אותו מגיע רק לפני מספר שבועות, היינו בטוחים לפי הצורה בה הוא משחק שהוא נבנה יחד עם הארנה. הוא לא מחכה לקבל בטחון מהמאמן או מהקבוצה' אלא נותן להם בטחון בו. עם אחוזים גבוהים, אינטנסיביות הגנתית, תשוקה והשפעה על הריווח והתזמון של ההתקפה, הולנד נראה בשטף יותר מהשטף עצמו. וכשיש לך שחקנים שמוכנים לוותר למען אחרים, משימת האימון שלך מתעסקת נטו בכדורסל ולא נסחפת לאזורים הריגשיים ששחקנים לעיתים עוסקים בהם.
2. נדמה שהמשימה השנייה הכי דחופה עבור עודד קטש, מייד לאחר שילובם המוצלח של מאק והולנד, הוא חיזוק הזהות ההגנתית של הקבוצה וגיוון האלמנטים ההתקפיים שלה. אז אתמול באמת ראינו כמה סטים התקפיים נאים שלא היו מבוססים רק על פיק אנד רול' והיכולת של קטש לצאת מאזור הנוחות שלו ולעזור לשחקנים לבוא ליד ביטוי היה ניסיון ראוי. במידה ויקבלו עוד שעות מנוע, הסטים הללו יצליחו לגוון את הרפרטואר ההתקפי וייצרו אופציות רחבות יותר עבור הרכב גארדים קטלני שיכול לכלול את פלדין, בראון ומאק, עם פורוורדים אינטנסיביים כמו תומאס ובריימו.
אבל ההגנה של ירושלים, בטח במחצית הראשונה אתמול, הייתה עדיין נטולת קשיחות וחסרת חוקיות. והאמת צריכה להיאמר: ההגנה הזו עדיין לא עומדת בסטנדרטים שיכולים להתמודד עם יריבות איכותיות יותר בשלבים הבאים. אתמול היה קל יותר להתרכז בדנטמון ולתת לשחקנים האחרים לידו להיכשל בצורה מפוארת. אבל מול קבוצות עם כשרון התקפי שמפוזר על מגוון עמדות, ירושלים עדיין לא מצליחה לספק פתרונות עקביים לטיפול בפיק אנד רול ומניעת חדירות לצבע.
3. התרומה האחרונה של הנצחון על אורטז לחיזוק מעמדה של ירושלים העונה, היא המשך המאזן המושלם בבית וביצור המיתולוגיה סביב עוצמתה של הארנה הנעלבת אתמול ממעשהו של אמארה סטודמאייר. אם בירושלים רואים את עצמם כיחידה גאה וזקופה, והם אכן כאלה, אולי כדאי לוותר על מסע הנהי והבכי ביציעים על לכתו של אמארה למחוזות צהובים יותר. דו השיח בין ההנהלה לקהל חייב להיות מוכוון מטרה. זכייה בתארים עם דגש על ליגת האלופות במגרש הביתי, התמקדות בחיוביות, במי שנמצא, וביצירת אנרגיה בלתי מנוצחת בארנה. זה לא פחות חשוב מהחתמת שחקן כמו שלווין מאק.
האיכות הירושלמית אמנם מובהקת מיריבותיה לבית המוקדם, כנראה גם מהיריבה שתגיע בשמינית הגמר (חולון?). אבל החל מרבע הגמר ירושלים עלולה להיתקל ביריבות שכבר יאתגרו אותה הרבה יותר. וכאן, הארנה ועוצמות הקהל הירושלמי צריכים להיכנס לפעולה. ואז לא רק לאטורה מסינה יהיו סיפורים על הצלחות קבוצתיות בזכות ויתור של שחקנים על אגו, אלא גם לעודד קטש.
