הרבה אנשים בעולם ובישראל נוהגים לצאת לטיולים בשל החיפוש העצמי הבלתי פוסק. רוב חבריי וגם בני משפחתי בחרו במסעות ארוכים ורחוקים להודו, אוסטרליה או דרום אמריקה. גם אני חשבתי כמוהם. גם מחשבותיי נדדו ליבשות מרוחקות אבל רק כשהגעתי לליטא, אחד המקומות הפחות זוהרים בעולם, דווקא אז הבנתי שהדברים עליהם חלמתי, כמו שזמרת מפורסמת ומסובכת פעם אמרה באחד משיריה: "זה בטח לא לי".
והסיבה היא פשוטה, אני מכור לכדורסל וליטא היא המקום האולטימטיבי לאוהדי כדורסל, בטח ובטח כעת, כשאליפות אירופה מתקיימת בה לראשונה מאז פירוק ברית המועצות.
קשה לי להסביר לאנשים שמכירים אותי למה אני רוצה להכיר כמעט כל שחקן שאי פעם כידרר את הכדור הכתום ומה מניע אותי לעקוב אחרי כל ליגה בעולם, מה-NBA ועד הפיליפינים, אבל מאז שאני בן 8, כשאמא שלי סירבה שארשם לחוג כדורגל ובכך למעשה החליטה על הכדור הנכון עבורי, אני חי ונושם את המשחק הזה.
לכן, לפני מספר חודשים, כשהבנתי שיש לי הזדמנות להגיע למדינת הכדורסל שתארח את האירוע הגדול של השנה, החלטתי שאני הולך על זה בכל הכח. אפילו אם זה אומר שעליי לוותר על הכסף שחסכתי עבור הטיול למזרח הרחוק. כשהגעתי לכאן, ידעתי בערך לקראת מה אני הולך אבל גם אני לא תיארתי לעצמי התפרצות כזאת של רגשות.
כמובן שגם לעובדה שנבחרת ישראל היתה חלק מהחגיגה השפיעה לא מעט כי לפגוש את דירק נוביצקי היה מרגש אבל לשיר מולו את התקווה זה כבר מצמרר ולא הייתי מגדיר את עצמי כגדול הפטריוטים, אבל בימים הראשונים של האליפות, בשיאלואי הנידחת, הייתי בעיקר אוהד של נבחרת ישראל ולא של המשחק.
למרות שאריק שיבק והשחקנים בכחול לבן התקשו מול כוכבי הענק מה-NBA לא יכלתי להדחיק את הסימפטיה לנבחרת שנושאת את הדגל שלי. ההדחה היתה אכן כואבת אבל כאוהד כדורסל היה לי קל להבין למה זה קרה ולמרות שקיוויתי לכך, לא ציפיתי שנעבור את הבית הזה. לכן, כשהגעתי לווילנה, לשלב הבתים השני, חזרתי להיות אני. עוד ברכבת פגשתי שלושה איטלקים שמרגישים כמוני שגרמנו לי להבין זאת. גם הם מאוכזבים שהנבחרת שלהם כבר בבית אבל גם להם קשה להם להסתיר את ההתרגשות מהמעמד.
כבר במשחק הראשון זכיתי לראות את פאו גאסול ונוביצקי נאבקים על עמדה בתוך הצבע ומדברים טראש טוק אחד עם השני. עכשיו, בזמן כתיבת שורות אלה, אני רק מתחיל לעכל שהייתי שם כשזה קרה אבל אפילו זה לא הכין אותי לבאות. המשחק המרכזי של יום הפתיחה בבירת ליטא, בין המארחת הגאה לסגנית אלופת אירופה, סרביה, הזכיר לי למה אני פה והכל פתאום התחבר לי - פשוט אין מקום כזה בעולם. אני על הפרקט, 12 אלף מקומיים שחולים באותה מחלה כמוני משתגעים ביציע והאנרגיות מגיעות למקסימום.
מזקן ועד צעיר, כולם מתרגשים באותה מידה. למרות הכבוד הגדול לשאראס, השחקן הנערץ ביותר כאן הוא הסנטר החדש של טורונטו רפטורס, יונאס ולנצ'יונאס. בסה"כ בן 19 אבל כבר נכתב עליו שיר שהפך ללהיט מקומי ונשבע שבכל ליטא לא תמצאו אפילו ילדה אחת שלא יודעת לדקלם אותו בעל פה. המטאור החדש בשמי ליטא נכנס למשחק, מרים את כל הקהל עם תנועות ידיים כלפי מעלה ומטה ובתגובה עשרות מעריצות מתעלפות ביציע מעליי. הקהל עושה גל בפעם המי יודע כמה ואני מתרומם איתו עד השמיים.
אז נכון, ליטא היא לא המדינה הכי מתקדמת בעולם, לא הכי סקסית (אבל הבחורות הליטאיות דווקא כן), גם אין לה את הנבחרת הכי איכותית או הכי מוכשרת, אבל היא כל כך מרגשת וכמו שהעבר הוכיח בטורנירים מסוג זה - הרגש יכול להביא אותך עד לגביע. פחות מדקה לסיום, כשלוח התוצאות הראה את הספרה 100 ליד השם ליטא ודמעות האושר של הליטאים הגיעו עד הפרקט - החגיגה הושלמה ולי נשאר רק למחוא כפיים ולסמן עוד וי גדול בדרך לחווייה הבאה כי המסע עוד בעיצומו.
