זה אולי יישמע לכם אולי הזוי, אבל אין ספק כי העובדה שגמר הפיינל-פור וערב יום הזיכרון מתנגשים באותו היום, שיחקה בסופו של דבר לידיים של מכבי ת"א ולראשיה.
ככה נוצרה הזדמנות פז עבור המועדון להחזיר את אהבת הקהל הישראלי וההזדהות שלו עם שמעון מזרחי, דייויד פדרמן, אודי ושי רקנאטי, שכל כך רוצים להצמיד שוב למכבי את הטייטל "הקבוצה של המדינה" אחרי כל הפרשיות האחרונות ואיבוד האליפויות לגלבוע/גליל והפועל לחולון.
זה הגיע לכדי מצב שבכל החלטה של ראשי היורוליג, ראשי מכבי היו משיגים את מבוקשם. במקרה וג'ורדי ברתומיאו וחבריו לראשי האירגון היו מסרבים להזיז את שעת המשחק, אז כמובן שמזרחי ופדרמן לא היו טסים לברצלונה ויוצאים מכל הסיפור כקדושים מעונים.
הרי במצב שכזה היתה נמנעת מהם האפשרות להיאבק על התואר האירופי החשוב מכולם רק בשל יום הזיכרון. את האשמה, סביר להניח, הם היו מטילים על ראשי היורוליג.
ועכשיו, אחרי שהם ניצחו במאבק, במכבי יכולים לנפנף בגאווה: ניצחנו את האירופים, שרצו שנשחק ביום הזיכרון והוכחנו את כוחה של מכבי באירופה לטובת מדינת ואזרחי ישראל.
באמת נראה לכם שאם מכבי תזכה בגביע, בשניה שיום הזכרון ייכנס, פתאום השחקנים, הצוות המקצועי והשחקנים יהיו באבל ויגיעו ארצה חפויי ראש? זה ברור כל כך שניצחון בגמר הפיינל-פור וזכיה ביורוליג תגרום לחגיגה צהובה, משהו שהוא די טבעי.
ורק כדי להבהיר: אני לא חושב שהם צריכים להסתיר את השמחה שלהם. הרי אין שום קשר בין ספורט מקצועני לימים מסוג כזה ולא צריכה להיות מניעה לקבוצה ישראלית לשחק ביום כזה בחו"ל מול קבוצה זרה. ואם אתם חושבים או מתעקשים שדווקא כן יש קשר בין ספורט ללאומנות, אז זה שאנחנו מייצגים את המדינה שלנו בגולה ביום כזה, בסופו של דבר רק מוכיח את ניצחוננו על אוייבינו.
הכתוב הינו טור דעה
