אם עודד קטש מודה שההדחה האירופית בתום שלב הבתים היא כישלון, ודאי שלא אתכחש לזה או אסתור אותו מה גם שהוא צודק. ביחס למסורת האירופית של הפועל ירושלים, לציפיות, לסגל השחקנים, להתפתחות בשבועות הראשונים של המפעל וביחס להרכב הקבוצות בבית, ודאי שמדובר בכישלון.
מתברר שהניצחון של ירושלים בספרד, שנחשב לבונוס מפתיע, לא הושג במקום הנכון. היא היתה צריכה לנצח את נימבורק, היריבה מהליגה שלה, כמו שאוהבים לכנות את זה כאן. כל שכן את ריגה.
צריך לזכור בהקשר הזה שעודד קטש טרם הצליח בשנותיו כמאמן לרשום הצלחות יוצאות דופן במסגרות האירופיות, ושהכדורסל באירופה במקרים רבים שונה לגמרי מליגת הגארדים-פורוורדים שלנו הן במבנה הקבוצות, הן בסגנונות המשחק והן ברמת האגרסיביות.
קטש אמר וצדק אחרי ההפסד לסביליה: "הפסדנו את העליה עוד במשחק בריגה". שם, בלטביה במחזור הלפני אחרון, היה המקום להבטיח את העליה. זה לא קרה, אבל את הסיכוי האחרון, מול הקהל הביתי, ירושלים לא ניצלה.
ובכל זאת, קצת פרופורציות. יהיה לא נכון להפיל הכל על משחק אחד לא מוצלח, גם אם הוא בבית נגד הספרדים. לקבוצות הספרדיות יש מסורת יציבה מאוד של הצלחות במפעלים המשניים של אירופה בשנים האחרונות. לכו אל רשימת הזוכות ותראו: ריאל מדריד, חובנטוד בדאלונה, ולנסיה. שלוש מארבע הזוכות במפעל הזה בשנים האחרונות הגיעו מספרד. אפשר להוסיף גם את ג'ירונה עם אריאל מקדונלד וסווטיסלב פשיץ', שזכתה במפעל שהריצה פיב"א לפני מספר שנים.
סביליה מכירה את הקבוצות האלה ופוגשת אותן מדי עונה. היא לא ממצמצת ולא חוששת מהן. היא גם מנצחת אותן לעיתים קרובות. זו בהחלט עשויה להיות הבדאלונה או הוולנסיה הבאה של היורוקאפ.
לרוע מזלה של ירושלים, היא הגיעה לשלבים הסופיים של הבית האירופי תוך שהיא מנסה להלך בין הטיפות בכל הקשור לפציעות של בריאן רנדל ויוגב אוחיון, שלא לדבר על הפציעה הארוכה של אורי קוקיה, שחסרונו פגע משמעותית בקשיחות בצבע, בהגנה ובריבאונד.
נרשם ניסיון לשמור על איזון כלשהו ולהציב סדרי עדיפויות לתקופה הקרובה תוך התחשבת בבריאות השחקנים. יצא שרנדל, אולי השחקן החשוב ביותר בקבוצה הזו מבחינת הייצוב שלה, מחליף סטטוס אחת לכל שלושה-ארבעה ימים. פעם הוא יושב על אזרחי בליגה, ופעם הוא משחק על המגרש במסגרת האירופית. גם לגבי אוחיון, פחות או יותר, נלקחה החלטה דומה.
קשה לשחק ככה. לא רק לרנדל עצמו או לאוחיון, גם לשחקנים האחרים בקבוצה. פעם רנדל זמין, ופעם הוא לא. פעם אפשר להתבסס על הנטיות והתנועות של אוחיון ופעם לא. בכל שלושה ימים צריך להחליף דיסקט. השחקנים יוצאים מתבנית אחת ונכנסים לאחרת והקבוצה כולה מאבדת עקביות וגובה. לא פשוט, אבל ספק אם היתה ברירה אחרת.
ריבאונד מנצח משחקים לעיתים קרובות מאוד. בשבועיים האחרונים ירושלים הובסה בריבאונדים בפער דו-ספרתי הן בריגה והן נגד סביליה. אם בלטביה סולומון וריץ' עוד עשו מאמץ עילאי לעזור לגבוהים מתחת לסלים והורידו 15 ריבאונדים יחד (וירושלים בכל זאת לקחה 11 ריבאונדים פחות מאשר ריגה) הרי שנגד הספרדים, במלחה, התרומה של הגארדים בריבאונד היתה מינימלית, שלושה ריבאונדים משותפים לריץ', סולומון ונעימי ב-97 דקות משותפות על המגרש. אפשר להוסיף לרשימה הזו גם את הפורוורד דיון דאוול, עם שני ריבאונדים ב-49 דקות בשני ההפסדים האחרונים.
סימנים להפסד העתיד לבוא נגד סביליה נראו כבר בשבת נגד בני השרון. גם אז פיגרה ירושלים בריבאונד בפער דו-ספרתי, ואלמלא כמה טעויות טקטיות של דן שמיר בהגנה מול הרכב הגארדים מפגיז השלשות שהניח קטש על המגרש, היה נרשם הפסד ירושלמי כבר אז.
שלשה של דאוול שהיתה חצי נס ("הקהל הכניס את הכדור של דיון לסל", אמר קטש), 16 שלשות (כולל שיא עונה למשה מזרחי) ויום עצום של סולומון הם שלקחו את ירושלים לניצחון ההוא שעורר צהלה ביציעים, אבל לא העלים את המגרעות.
אחרי ההארכה והניצחון בשבת, התברר שהאנרגיות והניסים נגמרו בדיוק שם, ושקשה מאוד לנצח בפיגור 14 ריבאונדים מול קבוצה חזקה מהליגה הספרדית שבאה מוכנה יותר מאשר בסיבוב הקודם וידעה, בניגוד לבני השרון, איך לעצור את סולומון, איך להפחית את מבול השלשות ואיך לסגור משחק לטובתה.
מה הלאה? מקווים להתאוששות מהירה ככל הניתן של הפצועים, מנסים לבדוק איך בכל זאת עמית תמיר שצורף לאחר הפציעה של קוקיה יכול לעזור לקבוצה (לא שותף כלל אתמול ונגד בני השרון) ומתמקדים בעתיד לבוא ובמטרות הקרובות. הסגל הנוכחי היה קצר ופצוע מדי בזמן אמת, ולא מספיק פיזי, חזק ונחוש הגנתית כדי להתמודד באירופה בהצלחה לאורך זמן.
