לעיתים רחוקות מגיעה אלופת ה-NBA המכהנת לסדרת הגמר כשעוד נותר לה מה להוכיח. בכל זאת, היא האלופה. אלא שהלייקרס של השנה מגיעים לסדרה מול בוסטון כשהדי ההשפלה מ-2008 עדיין ניכרים אצל מי שהיה שם.
באותה תקופה, הסלטיקס נבנו לאליפות בעוד הלייקרס תוכננו להגיע לשיא קצת יותר מאוחר ופשוט נקלעו לסדרת הגמר מפני שלא היתה אלטרנטיבה משמעותית במערב. כך הם הגיעו לא מוכנים ולא ערוכים להתמודד עם קבוצה שמפתיחת העונה כיוונה רק לטבעת.
אז עברו שנתיים והלייקרס זכו בטבעת משלהם, אבל הטראומה מבוסטון עדיין חזקה. כמובן שאצל קובי בראיינט יותר מאצל כל אחד אחר, אבל גם אצל פאו גאסול ולמאר אודום, שהאגו והמניות שלהם ספגו מכה משמעותית מקווין גארנט ושות', אצל וויאצ'יץ', פארמר ו-וולטון, שעדיין מתקשים שלא לרעוד כשהם עולים על הפרקט ב-TD גארדן.
ואתם יודעים מה? אפילו אצל פיל ג'קסון, שאמנם הספיק לעבור מאז את רד אאורבך כמאמן המעוטר ביותר בהיסטוריה, אך באותה סדרה נלקח לבית ספר ע"י דוק ריברס. תסמכו על פיל שגם הוא זוכר.
אז בשבוע האחרון שמעתי וקראתי שאומרים כי הרבה השתנה מאז ואלו לא אותן קבוצות, וזה נכון. אבל יש גם הרבה דברים שלא השתנו, הן מקצועית והן מנטלית. הלייקרס מגיעים הפעם עם מצ' אפ טוב יותר, אבל יצטרכו לעשות את מרבית העבודה שלהם בראש כדי למחוק את אותה סדרה אומללה ולכתוב פרק חדש ביריבות עתיקת היומין עם הסלטיקס. אם להיות ספציפיים יותר, כדי לעשות את זה הם יצטרכו חמישה דברים:
למאר אודום, תתעורר
אנשים לא ממש מעריכים נכון את התרומה האדירה שיש לאודום. כשהוא טוב, כמעט בלתי אפשרי לנצח את הלייקרס. כשהוא אקטיבי מתחת לסל ולוקח ריבאונדים, מרביץ בהגנה (מה שלא עשה ב-08') ולא מפחד לחדור על שומרים יותר חזקים ממנו (ע"ע קווין גארנט), הוא מהווה את השחקן השישי המושלם עבור הלייקרס.
כשהוא לא עושה את זה, הכל נתקע והוא חייב להבין שכשהוא משחק ביחד עם שחקני הספסל, גם כשקובי עדיין על המגרש, עליו לתפוס פיקוד ולהיות אגרסיבי. מול הגבוהים המחליפים של בוסטון, ביג בייבי דייויס וראשיד וואלאס, הוא נמצא בעמדה מצויינת לקחת אותם לסל ולשלוט בריבאונד עם האתלטיות והזריזות העדיפה שלו.
קובי יצטרך לשמור על רונדו
כאן דווקא לא מדובר בשינוי מ-2008, כי גם אז בראיינט שמר עליו, אלא שעכשיו הדברים שונים. הרכז של בוסטון כבר לא מחטיא בסיטונות מחצי מרחק, קובי לא יכול לתת לו מטר וללכת לעזור כל הזמן על אחרים, וחשוב מכל – רונדו הוא כבר לא השחקן הרביעי. זה כבר לא הביג 3 ועוד שני שחקנים לידם, אלא רונדו נמצא לפני גארנט ואלן ועוד שנה כבר יהפוך ליותר חשוב אפילו מפול פירס.
בדיוק בגלל זה קובי צריך להישאר לשמור עליו. בדרך כלל נותנים לבראיינט את השחקן הפחות יעיל התקפית בקבוצה היריבה, כדי שהוא יוכל לאגור קצת כוחות, אבל בסדרת גמר אפשר לחרוג מהמנהג. מעבר לכך, בראיינט הוא בערך הגארד היחיד בלייקרס שיכול לשמור ביעילות על רונדו (מלבד, אולי, שאנון בראון). פישר זקן ואיטי מדי בשביל זה ויעשה עבודה טובה יותר במרדף אחרי ריי אלן בין החסימות, פארמר פשוט לא שחקן הגנה מספיק טוב בשביל המשימה הבכירה הזו.
לקובי יש את היכולות האתלטיות לחסל את רונדו, להוציא אותו מהמשחק וע"י כך גם לקטוע את השטף ההתקפי של בוסטון ולהפוך אותה לקבוצה של איש אחד. פירס יוצר לעצמו הרבה מצבים, אבל את גארנט ואלן רונדו מזין נהדר ואם מונעים את זה, אפשר לסמוך על ארטסט שיסתדר עם "האמת".
לבנות על העומק של הספסל
בניגוד לבוסטון, שמסתמכת על 2-3 שחקני ספסל לכל היותר, ללייקרס יש פריבילגיה שהם חייבים להשתמש בה. על אודום ותפקידו החשוב כבר דיברנו, אבל פארמר יהיה חייב לתת דקות כמו שהוא נתן בסדרה מול פיניקס, בה חל שיפור ניכר ביכולתו. הוא יהיה חייב לתת גיבוי אמין לפישר ולהסתדר עם ריי אלן.
מי שיהיה מעניין לראות אותו הוא סשה וויאצ'יץ', שנתן כמה דקות מעולות מול פיניקס אבל גם עשה שטויות מול בן ארצו, גוראן דראגיץ', שגררו עבירה טכנית בשלב קריטי של משחק מס' 6 – מה שגרם לקובי לומר "אני אהרוג אותו".
אז בלי המוטיבציה של דרבי סלובני, וויאצ'יץ' יצטרך להיות אחראי, אבל את היד שלו משלוש הלייקרס יצטרכו בזמנים מסוימים. גם על 2008 הוא חייב משהו, כשבמשחק הרביעי בסדרה (זה שהעניק לבוסטון 1:3 וסגר עניין), הוא שמר על ריי אלן בצורה שערורייתית ונתן לו לטייל לטבעת בדקה האחרונה. על כל זה, הגיע הזמן לכפר, סשה.
להפנים: משחקים 1 ו-2 יכריעו
יתרון ביתיות זה דבר חשוב בכל סדרת פלייאוף, אבל בגלל הפורמט של סדרת הגמר הוא מקבל משנה תוקף. לא במקרה קבוצה אחת בלבד חזרה מפיגור 2:0 לניצחון בגמר (מיאמי על דאלאס ב-2006) כשהיא צריכה לארח שלושה משחקים רצופים. הלחץ לנצח את כל השלושה גדול מדי עבור כמעט כל קבוצה ובדרך כלל היא חייבת לנצח משחק חוץ בפתיחה.
כאן, הלייקרס יכולים להשיג יתרון עצום. מול אורלנדו בשנה שעברה, יתרון 0:2 גמר את הסיפור ולזה האלופה צריכה לכוון. אין דבר יותר חשוב מלשמור על הבית שלך בגמר, אבל בשני המשחקים הראשונים מדובר בהרבה יותר. הסלטיקס פשוט לא מסוגלים לחזור מזה ואחרי זה עוד להגיע לסטייפלס ולנצח עוד אחד.
כאן התפקיד של בראיינט ופיל ג'קסון הוא להחדיר ליתר כמה חשוב זה לנסוע לבוסטון עם יתרון כל כך מבטיח. ואם הם לא יבינו, שייזכרו רגע ב-2008, כמה היתה גמורה הסדרה מהרגע שבוסטון ניצחה את שני המשחקים הראשונים.
חיסול ממוקד: לעצור את פול פירס
הלייקרס אינה קבוצה עם אוריינטציה הגנתית, לכן בדרך כלל הנטייה היא להתמקד ביתרונות ההתקפיים האדירים שלה. אבל לעומת הסדרות מול אוקלהומה, יוטה ופיניקס, שם ההתקפה המדהימה הכריעה בסופו של דבר (במיוחד מול הסאנס), מול בוסטון זה יקום ויפול על הגנה. ובשביל זה, הרי, הביאו את רון ארטסט.
מי שחיסל את פיל ג'קסון ובחוריו ב-2008 היה איש אחד, שזכה גם ב-MVP של הסדרה בצדק רב. הוא האיש עליו הסלטיקס נשענים ובלעדיו אין להם סיכוי מול שום קבוצה באמת טובה. לפני שנתיים בוסטון זרקה על קובי בראיינט שומרים בלי סוף ויכול להיות שדווקא זה מה שצריך לעשות מול פירס. כמובן שארטסט יכול להסתדר איתו לבדו, אבל כדאי לרענן ולהחליף שומרים על בסיס קבוע, כך אפשר לתסכל את פירס ולהוציא אותו מהקצב. ואם זה לא עובד, אז סמכו על "רון רון" שיוציא את כל הטריקים מהמגירה כדי להיכנס ל"אמת" לראש.
בשורה התחתונה, עברו שנתיים ונראה שהפעם נקבל גמר הרבה יותר מעניין. הפעם זה לא מפגש בין שתי הקבוצות הטובות בעונה הסדירה, אלא הטובות ביותר בפלייאוף. היחידות שמבינות באמת מה זה מאני טיים ועם כל הכבוד לקובי נגד לברון, אי אפשר היה לבקש מאבק יותר ראוי על תואר אלופת 2010.
