צריך להודות, המערב כבר לא אותו דבר. לא כמו בשלוש השנים האחרונות, כשמכל מפגש בפלייאוף היינו מזילים ריר ומפנטזים על שבעה משחקים דרמטיים. ההורנטס הנפלאים של כריס פול, הציפורניים של הרוקטס והראן-אנד-גאן של גולדן סטייט, כל אלה לא ייראו השנה.
הקבוצות קצת פחות יציבות, קצת יותר מבוגרות (ופצועות), ואפילו הלייקרס נראים פחות דומיננטיים. הראיה הכי טובה להיחלשות המערבית היא שלמרות העונה הבינונית מינוס של האלופה, לא נראתה אלטרנטיבה רצינית באופק, אפילו דנבר, שנתנה בראש פעמיים לקובי וחבריו, דעכה ולבסוף סיימה רק במקום הרביעי.
אבל כל זה מטעה. גם הקיץ תראו במערב כדורסל יותר טוב ואיכותי מאשר במזרח. מצ' אפים בין בראיינט ודוראנט, דאנקן ונוביצקי, דרון וויליאמס וצ'ונסי בילאפס, כבר בסיבוב הראשון מבטיחים את זה.
ניסינו לעשות תחזית לבאות, ורק נקווה שבמאני טיים, המערב יחזור להיות מרתק כמו בשנים הקודמות. זה אולי לא ייגמר בהפתעות מרעישות, אבל צפויים לנו חודשיים אדירים, כמו שרק בליגה הטובה בעולם יודעים לספק.
סיבוב ראשון
לוס אנג'לס לייקרס - אוקלהומה סיטי ת'אנדר: הלייקרס מאכזבים כבר הרבה זמן, אבל מי שבונה על זה טועה ובגדול. קובי בראיינט סבל מאחוזים רעים העונה בגלל אותה אצבע שבורה, אבל שוב, אל תבנו על זה בפלייאוף. עבור כוכבי הליגה, ככל שהשנים עוברות הם פחות ופחות מתאמצים בעונה הסדירה, בגלל כמה סיבות. הרצון להוכיח כבר לא שם בכל משחק ומשחק, ובצדק, והגוף השחוק והניסיון מלמדים אותך לתזמן את המאמץ ולתעל אותו לזמנים החשובים.
בלוס אנג'לס עדיין יכולים לסמוך על הממבה השחורה, שרק מחכה בשקט לטרף ועל הדרך שומע כל פרגון ופרגון ללברון, תהיו בטוחים. בסיבוב הראשון המפלצת עדיין לא תתעורר לגמרי, והאלופה תתקשה קצת. את שני המשחקים בבית היא תיקח, אבל כנראה תיכנע לפחות פעם אחת בחוץ. בסופו של דבר, ייגמר 1:4 ללייקרס.
דאלאס מאבריקס - סן אנטוניו ספרס: שנה שניה ברציפות ששתי הטקסניות נפגשות כבר בסיבוב הראשון. בעונה שעברה המאבס הגיעו כאנדרדוג מהמקום השישי וסימנו את סופה של השושלת המבוגרת של גרג פופוביץ'.
השנה אל תהמרו על הפתעה. סן אנטוניו זקנה ועייפה, אבל ריצ'ארד ג'פרסון שמצא את מקומו בסופו של דבר והצעירים המבטיחים ג'ורג' היל ודוואן בלייר נותנים תחושה שההתחדשות של הקבוצה לא כל כך רחוקה. עם זאת, העונה זה עדיין לא יספיק. בוודאי לא מול קבוצה כמו דאלאס, שנהנית לרוץ - הדבר האחרון שזקנים אוהבים לעשות. דאנקן, ג'ינובילי ופארקר יצליחו להוציא מעצמם אולי משחק אחד טוב, כנראה אחרי שיחטפו פעמיים בחוץ. המאבס יעשו את זה בחמישה משחקים, מקסימום שישה.
פיניקס סאנס - פורטלנד טרייל בלייזרס: אני מודה ומתוודה, בתחילת העונה חשבתי שפיניקס היא קבוצה גמורה. אחרי השנים המלהיבות של מייק דאנטוני, הגיע טרי פורטר ושינה סגנון, מה שהתברר כטעות פטאלית כשבקבוצה שלך משחק סטיב נאש.
אבל אלווין ג'נטרי הפיח חיים מחדש באריזונה. שאקיל אוניל שוחרר בטרייד בקיץ, והסאנס חזרו לרוץ. צ'אנינג פריי הגיע מהבלייזרס והשלים מצויין מהספסל את אמארה סטודומאייר ורובין לופז. ג'ייסון ריצ'רדסון מצא את מקומו ונתן עונה טובה, אבל גולת הכותרת היא כמובן סטיב נאש הבלתי נגמר. בגיל 36, כשנדמה שכבר אין לו עוד כוח ברגליים, הרכז הנפלא ממשיך להחזיק את הסאנס. הוא אמנם שיחק העונה פחות מ-33 דקות בערב, לראשונה מזה 10 שנים, אבל עדיין משפר את חבריו ברמה הכי גבוהה בליגה.
פורטלנד, לעומת זאת, פשוט חסרת מזל. עם הקאדר הצעיר והכל כך מוכשר שעומד לרשותו של נייט מקמילן, היה נדמה שהנה תגיע הפריצה הגדולה של הבלייזרס, שבתחילת העונה דובר עליהם כמועמדים לגיטימיים לאליפות. אבל הפציעות התחילו להיערם, למרות אופי מברזל של החבורה הצעירה, והמכה האחרונה, מכיוונו של ברנדון רוי, כנראה חיסלה את הסיכויים של פורטלנד להפתיע בסדרה. 2:4 לסאנס.
דנבר נאגטס - יוטה ג'אז: הג'אז פראיירים, אין מילה אחרת. ערב סיום העונה הסדירה הם היו יכולים לסיים במקום השלישי, אבל נכנעו ללא תנאי לפיניקס בבית, והוכיחו שאין יותר מדי ממה להתרגש, למרות כמה הופעות מעולות בחודשי הסיום של העונה. הנאגטס צריכים להיות מאוכזבים ממקום רביעי, שמסדר להם מפגש מוקדם עם הלייקרס בסיבוב הבא, ומזה אי אפשר לצאת יותר מדי אופטימיים.
ההבדל בין הבית לחוץ היה חד וקיצוני מדי העונה בדנבר, שסיימה עם מאזן נהדר של 7:34 בבית (שווה לזה של הלייקרס), אבל 22:19 חלש בשדות זרים. גם בסיבוב הראשון היא תאבד לפחות משחק אחד בחוץ, בעיקר כי היא פוגשת קבוצה שסובלת מאותו חוסר יציבות כרוני. אלא שהבדלי הכישרון הם די גדולים, ככה שבסוף האיכות של כרמלו אנתוני וצ'ונסי בילאפס תכריע, וג'ורג' קארל יסמן וי בשישה משחקים.
חצאי הגמר
לוס אנג'לס לייקרס - דנבר נאגטס: קצת מוזר שסדרה כזו מגיעה כבר בחצי הגמר האיזורי, אבל זה ממש לא אומר שהיא תהיה חד צדדית. הלייקרס מתקשים יותר בשלב הזה בשנתיים האחרונות, למרות יתרונם הברור על יוטה (2008) ויוסטון (2009). אחרי סיבוב ראשון לא קל הבחורים של פיל ג'קסון עדיין לא יהיו דרוכים עד הסוף, ודנבר יכולה לנצל את זה להפתעה בפתיחת הסדרה. הנאגטס ניצחו העונה את האלופה שלוש פעמים ומסוגלים לעשות לה הרבה מאוד צרות.
אחרי שני משחקים שיתפצלו ביניהם, הסדרה תעבור לקולורדו, שם משחקים 3-4 יכריעו את גורל הסדרה, ואולי גם את כל הפלייאוף במערב. שני ניצחונות של הנאגטס ישלחו את הלייקרס הביתה, כי מ-3:1 הם לא יחזרו, אבל סיכוי קלוש שהם מסוגלים לעשות את זה מול האמביציה של קובי בראיינט לאליפות חמישית. הצהובים-סגולים יצליחו לקחת משחק אחד ויישארו בחיים. זה מרגיש כמו סדרה של שבעה משחקים, אבל בסוף פיל ג'קסון יגיע בפעם השלישית ברציפות לגמר המערב.
דאלאס מאבריקס - פיניקס סאנס: הסדרה המבטיחה של המערב, למי שאוהב קצב מהיר וסקור גבוה (ומי לא?). שני השועלים הוותיקים, ג'ייסון קיד וסטיב נאש, ייפגשו שוב לקרב טיטאנים של רכזי הליגה, גרסת האולד סקול. המאבריקס מגיעים לפלייאוף בכושר מצויין, אבל עד הסדרה הזו יש עוד חודש, כך שאין לזה משמעות.
שון מריון עומד במוקד הסדרה, ולא רק בגלל המפגש עם האקסית. "המטריקס" הוא המפתח של המאבס בעמדה מס' 3, כי היא היחידה בה יש להם יתרון. סטודמאייר יסתדר עם נוביצקי, נאש וקיד יאזנו אחד את השני, וג'ייסון ריצ'רדסון טוב מג'ייסון טרי וקארון באטלר. נשאר מריון, והספסל העמוק יותר של דאלאס. אם הוא יתעלה, כמו בתקופות היפות בפיניקס, גרנט היל הקשיש לא יוכל לעצור אותו. אבל, וזה אבל גדול, מריון כבר הרבה מאוד זמן לא נראה כמו אותו שחקן, למרות שההגעה למאבס עשתה לו טוב לעומת הקדנציות הכושלות במיאמי ובטורונטו.
התכונה הכי טובה שלו, בזמנו, היתה האתלטיות והכוח המתפרץ. בגיל 32, זה כבר לא אותו גוף, מה לעשות, והמספרים מבטאים את זה. השלשות המגושמות נכנסות באחוזים נמוכים במיוחד (15.8), ממוצע הנקודות הוא הנמוך ביותר שלו מאז עונת הרוקי, ולכך מצטרף גם שיא קריירה שלילי בריבאונדים. יכול להיות שאני בדעת המיעוט, אבל אני הולך עם הסאנס בשישה משחקים מרתקים.
גמר המערב
לוס אנג'לס לייקרס – פיניקס סאנס: זו עלולה להיות משאלת לב ותו לא, אבל הלוואי וזה יהיה הגמר. שתי הקבוצות שהלהיבו אותי יותר מכל היתר בעשור האחרון ראויות להיפגש לפחות פעם אחת בגמר ולא לפני כן. הלייקרס אמנם מתקשים להלהיב השנה, ובהופעות השיא שלהם ניצחו דרך הגנה מדהימה, אבל כשהם משחקים מול קבוצה כמו פיניקס, הם בדרך כלל מסתגלים לסגנון המשחק המהיר וההתקפי. לקבוצה עם כל כך הרבה כישרון בשני צידי המגרש אין בעיה לעשות את זה, ומקסימום אם לא, יש את קובי בראיינט.
הגמר האזורי ולאחריו גמר הפלייאוף אמורים להיות "קובי טיים". בשתי הסדרות הראשונות הוא יפרגן יותר לחבר'ה ויזין את גאסול, ארטסט וכו', אבל באיזשהו שלב תראו אותו באמת משתלט. חוץ מזה, אנדרו ביינום צפוי לחזור לכשירות מלאה עד אז ולשחק דקות משמעותיות, מה שיהיה מאוד משמעותי מול הסאנס, שלא יוכלו להתמודד עם המאסה מתחת לסלים ויחטפו חזק מריבאונד ההתקפה המצויין של הלייקרס.
למרות שהשתדלנו לפרגן לנאש ולרגליו הטריות יחסית, השחיקה והעייפות יקשו עליו מאוד, בעיקר מול שומרים אגרסיביים כמו דרק פישר, קובי ולפרקים כנראה שגם רון ארטסט. גם סטודמאייר יסבול מהיעדר תמיכה רצינית בריבאונד ויקווה לקבל את הגרסה הרכה של גאסול, כמו ב-2008, ולא האינטנסיבית של השנה שעברה. צר לנו על הבנאליות, אבל שוב חייבים ללכת עם הלייקרס, בחמישה או שישה משחקים. כי בסופו של יום, אין להם מתחרים. עד לסדרת הגמר, כמובן.
