לפני משהו כמו שבועיים, כאשר אליצור רמלה לקחה את גביע המדינה בישראל, אף דמות דומיננטית לא הגיעה לכבד את הקבוצה במעמד.
שרת הספורט לימור לבנת לא התייצבה, גם נשיא המדינה שמעון פרס, נבצר ממנו להגיע. בצר למשרד הספורט נשלחה לאירוע מנכ"ל משרד הספורט, אורלי פורמן, שכבודה במקומה מונח.
כאשר האירוע אפרורי משהו, אף אחד לא מגיע, אבל אני בטוח במיליון אחוז שאחרי ההישג הערב ולאחר שרמלה לקחה את את הגביע האירופי, כולם "יקפצו עמה לפודיום". גם השרה לבנת וגם פרס, כולם היוימצאו את הזמן להגיע לשדה התעופה או לארח אותן במשכנם.
משחק החוץ בצרפת הראה איך נראה מקום שלוקח ברצינות את ספורט הנשים - אולם עמוס באלפי צופים צבועים ורוד, במדינה בה הנבחרת הלאומית בנשים לקחה את אליפות אירופה, אבל רמלה הוכיחה קור רוח וגם פתיחה נוראית, לא מנעה מהקבוצה הישראלית לעשות דבר מדהים.
וכך, למעשה מדליית הזהב לרמלה, היא הישג עצום, ומי ייתן והיא סנונית שתבשר את בוא האביב, שההשקעה ברמלה תימשך, ושהיא לא תהיה תופעה חולפת.
קבוצת כדורסל הנשים של רמלה מציבה אותה על המפה הישראלית במובנים חיוביים, היא מעניקה לעיר הפריפריה כבוד רב, וזו הדרך של עיר פריפריאלית: להשקיע בענף ספורט שבו היא יכולה להתחרות בו, כדי לבלוט. בנקודה הזו, יואל לביא שיחק אותה.
ספק אם השקעה בכדורגל היתה ממצבת את רמלה, כפי שכדורסל הנשים עושה זאת. כך גם אראס עושה זאת בצרפת - עיר פריפריה הרחק מפאריס, שכעת אפילו בישראל יודעים על קיומה, כפי ששם יודעים על קיומה של רמלה ובטח לא ישכחו אותה זמן רב.
לחובבי ספורט בכלל, גברים בעיקרם, קשה להתחבר לספורט נשי, בין אם ממניעים שוביניסטיים ובין אם סתם מאדישות, אבל קשה להתעלם לגמרי ממה שרמלה עשתה: תואר אירופי, דבר שהיה מנת חלקן של מכבי ת"א והפועל ירושלים עד היום.
אז אני מציע כעת, תעטפו את רמלה באהבה על ההישג, שהשרה לבנת תזמין את הקבוצה כולה ותכבד אותן, גם בימים אפורים יותר. ולסיום מי שלא קופץ ורוד.
