על פניו, אם משווים בין העזיבה של ארסן איליאסובה לבין זו של ג'ורדן פארמר ל-NBA, מכבי תל אביב נפגעה יותר בעיקר כי לא הכינה מחליף מראש בעוד לטורקים יש את דושקו סבאנוביץ' מהרגע הראשון של העונה. במקרה של אנאדולו אפס, סבאנוביץ' יכול להציג, וכבר הציג למעשה, משחקים טובים יותר משל איליאסובה, בעוד יוגב אוחיון, למשל, לא מתקרב ליכולתו של פארמר ברמה האישית.
אבל דומה שהמשחק הערב (חמישי) ב-21:45 בין מכבי ת"א לאנאדולו אפס על המקום השני בבית ג' הוא הרבה יותר מאשר עיסוק במצ'-אפ כזה או אחר (שחורציאניטיס – באראץ וכיוצא באלה) הפעם מדובר בנקודת שבר מסוימת, שמכבי ת"א חייבת לדלג מעליה, לגלגל אותה בכוח אל פי הארכיון ולסתום את הפתח באבן גדולה כדי שלא תשוב לכאן.
בלי לשים לב, מכבי הפסידה בשבועיים האחרונים שלושה מארבעת המשחקים האחרונים שלה נגד יריבות אירופיות (כולל האדריאטית). המשחק הערב הוא יותר מדי חשוב והכדורסל של מכבי יותר מדי על הגחון כרגע, מכדי שחבורה מוכשרת של שחקנים תחזור על יכולת כזו שוב. יש בקבוצה כרגע יותר מדי שחקנים שמצויים בכושר אישי לא טוב, והקבוצה חורקת ביותר מדי חלקים, מכדי שהסיפור הזה יכול להימשך.
הטורקים ניצחו לא פעם בהיכל בגלגוליהם השונים, אבל זה בדיוק המשחק שבו מכבי ת"א צריכה לסמן את דרכה בחזרה למעלה לקראת צירופו, יש להניח, של גארד נוסף בקרוב.
אחרי נסיעות למדריד, לזאגרב ואפילו לראשל"צ (ככל שזה קרוב, משחק חוץ שלישי ברציפות מרגיש לפעמים רחוק נורא מבחינה מנטאלית), מכבי חוזרת להיכל. היו לה שני ימי אימונים רצופים סוף-סוף, מנוחה, רגיעה מסוימת והכנה לתחילת המראה מחודשת. בלוח הזמנים הצפוף שלה, התנאים הבסיסיים-למדי האלה יכולים לעשות פלאים.
סל הניצחון של דווין סמית' בראשל"צ, שהושג בחדירה לסל ולא בג'אמפ-שוט, מהווה אולי רמז לכך שמכבי יכולה וצריכה לחלק את הנטל שנופל על קית' לנגפורד בין שניהם. ודאי כל עוד היא ממשיכה בשיטת המשחק הלא אטרקטיבית במיוחד, יש לומר, שהופכת את לנגפורד למוציא העיקרי לפועל בשיטת 'אני מכדרר וזורק ואתם מסתכלים, אם יסתדר לי אמסור ואם לא אז לא'.
על פניו נראה שסמית' מתקשה לצמוח לצד לנגפורד, אבל לטובת הקבוצה יש מקום לנסות ולדחוף אותו בכוח לקבל החלטות ולקחת יותר זריקות לסל. גם לאלן אנדרסון וצ'אק אידסון לא הלך תמיד יחד, וברוב המקרים כשאחד בלט התקפית השני זז הצידה או פשוט קפא ונעלם. המשחקים הטובים הגיעו בדרך כלל כששניהם בלטו יחד זה לצד זה, ולא העלימו אחד את השני. לא פחות חשוב מזה, היה נעים יותר לראות את הקבוצה כולה כששניהם מתפקדים בו-זמנית. אין סיבה אמיתית שלפיה שלנגפורד וסמית' לא ילמדו לשחק יחד.
הערב הגיעה נקודה בציר הזמן של העונה הזו, שבה איש מהשחקנים אינו אמור להתעסק בחבילת הצרות הפרטית שלו, באחוזי הקליעה הנמוכים שלו, או במספר הדקות המצומצם שלו. המטרה היא לנצח, להתלהב, להלהיב ולתפוס את המקום השני בבית. השתטחות אחת של שחורציאניטיס והנדריקס על המשטח שווה לפעמים עוד חמש דקות של הרצאה טקטית מפי המאמן, ועוד מבטים בתקציר הווידיאו.
חלפו מספר שבועות מאז שמכבי ת"א הלהיבה והתלהבה מול הקהל הביתי שלה. האפור הזה שהשתלט על העסק לא מתאים לצופים, לאוהדים ובטח לא לחלק גדול מאנשי הקבוצה. הגיע הזמן להיפטר ממנו ואם דייויד בלאט אומר שבוער בו הצורך "לחזור לעצמנו", קדימה. צא ועשה את זה כאילו זה משחק על תואר.
