הערב (ראשון) זה קורה. ב-19:00 שעון ישראל תיפתח עונת ה-NBA לה אוהבי הכדורסל חיכו כל כך. הניקס יארח את הסלטיקס, הרכות של משחקי טרום העונה תיעלם ואנשים שצריכים להוכיח דבר או שניים יחלו.
ב-21:30 זה כבר יהיה שיחזור משחק הגמר מאשתקד כשדאלאס תפגוש את מיאמי. רגע לפני אנחנו מסיימים את הפרויקט שיעזור לכם להיכנס לעניינים אם אתם מאלו שאוהבים יותר לראות משחקים ופחות להתעניין על הסכמים של שחקנים מיליונרים מול בעלי קבוצות מולטי מיליונרים.
הבית הדרום מזרחי המשיך להיות אחד המעניינים שיש להציע וגם נכון לרגע זה מאכלס את המועמדת מספר אחת לאליפות, מיאמי. בבית המרכזי יושבת לה אחת שהייתה רוצה שיחשיבו אותה ככזו, שיקגו ובין כל אלו קיימות הקבוצות שיודעות שבעונת שביתה הרבה דברים שלא יכלו לקרות בתנאים רגילים קורים.
רוצים עוד לקראת פתיחת העונה?
הקליפרס וסקרמנטו מאיימים להעלים את הלייקרס
דאלאס תתעורר מהחלום, אוקלהומה צריכה להתבגר
בברכת, שלום ל-NBA ולהתראות לשעות השינה – העונה שיכולה כמעט להקרא 2012/2012 יוצאת לדרך.
הבית הדרום מזרחי
מיאמי היט (מאזן אשתקד: 24:58, הפסד בגמר ה-NBA לדאלאס):
חברים, קבלו את האלופה לעונת 2011/2012. אולי זו עובדה קשה וכואבת ללא מעט אוהדי המשחק אבל הכל מוכן לטבעת על האצבע של לברון, וויד ובוש. אחרי שבעונה שעברה כולם מסביבם דיברו, השנה זה הזמן של לברון ג'יימס להראות לכולם שאליפות היא המניע שלו בכל שניה על הפרקט ואולי אפילו מחוץ. בוש כבר סתם לא מעט פיות בעברו ודווין וייד עשה כמעט בכל שלבי העונה את המעבר הטבעי מלהגדיר את מיאמי כקבוצה שלו לקבוצה שלהם.
מעבר לשלושה רוב החבר'ה נשארו אבל הגיע שיין באטיה מממפיס שגם הוא יכול לתת הרבה נקודות בעונה הרגילה ולהיות האיש המפתיע בשלבי הפלייאוף. שחקן הדראפט, נוריס קול, לא צפוי בשלב הזה לקבל יותר מדי צ'אנסים כשיש גם את אודוניס האסלם וג'יימס ג'ונס.
ובסוף גם ייאמר שמו של המאמן, אריק ספולסטרה. הוא גילה כבר קודם שהמעבר מחדר עריכת הקלטות לצידי הפרקט הוא לא פשוט ותיזכר במיוחד התקרית בתחילת העונה המגומגמת בה לברון פשוט התעלם ממנו בירידה לפסק זמן מרוב עצבים.
בכל מקרה נדמה שבעונה אחת של כמעט, עם כל הבעיות שהיו, הדברים יזוזו הצידה כי בתכל'ס עוד לא ראינו כלום מכמות הפוטנציאל שיש באמריקן אירליינס ארינה. אם לא? אפילו פט ריילי לא ייצא נקי מהטורנדו שיהיה בעיר השעשוע.
אורלנדו (מאזן אשתקד: 30:52, הפסד 2:4 לאטלנטה בסיבוב הראשון בפלייאוף):
סטאן ואן גנדי ידע ימים יפים יותר ופחות טובים אבל נדמה שתנופת ההפתעה שהניפה את אורלנדו עד לגמר בעבר דעכה לה וכבר כמעט ולא קיימת. נכון לכתיבת שורות אלו דוויט הווארד עדיין שם והוא ירצה לשכוח איך וירוס שיבש לו ולחברים שלו את התוכניות עוד בשלב מתקדם של העונה שעברה.
הבעיה שאורלנדו לא כל כך הבינה איך להיבנות במהלך התקופה הארוכה וחסרת הוודאות – לא רק בגלל השביתה אלא בעיקר בגלל מצב הרוח ההפכפך של סופרמן. סביר להניח שהבאתו של גלן דייויס ה'עבה' היא לרצות את הווארד שיוכל לשחק קצת אחרת. זה הגיע עם ויתור על ברנדון באס לבוסטון ככה שברור שכח יידבר אצל הכחולים יותר ממוח העונה.
החלום של ואן גנדי שהוא יקבל גילברט ארינאס במודל הוויזארדס נמוג כלא היה והשולף נשלף. לפחות ג'אמיר נלסון מתחיל עונה נקייה ממכות אך גם עם הכנה קצת שונה ממה שהוא רגיל. היידו טורקוגלו יחפש כדורים בפינות ויסתמך בעיקר על כח הקליעה שלו שלא אבד כמו הרבה דברים אחרים. הריצ'ארדסונים על הספסל עם כריס דוהון נותנים הרגשה שעומק יש ויהיה למג'יק.
עם כל אלו מה שיש בעיקר לאורלנדו זה אחלה בסיס לטרייד שבאמת ישכנע את הווארד והחבר'ה מסביב שיש סיכוי לעשות משהו ולא רק להגיע קרוב ומשם להידרדר. אליפות? כרגע מילה גסה מאוד.
אטלנטה (מאזן אשתקד: 38:44, הפסד 4:2 לשיקגו בחצי גמר המזרח):
ג'ו ג'ונסון, ג'וש סמית' ואל הורפורד, זה אותו סיפור. האנרגיות שהשלושה הביאו לפרקט בעונה שעברה אמורות להיות שם גם השנה. גם לארי דרו בעונתו השניה על הקווים אמור להיות רק טוב יותר וג'ף טיג הצעיר גם עשה קפיצה משמעותית דווקא בפלייאוף והשאיר הרבה מאוד טעם של עוד אצל ההוקס.
יצטרף לכל זה גם זאזא פאצ'וליה שעוד שיחק כדורסל בקיץ ביורובאסקט ועשה את זה מצוין וגם טרייסי מגריידי, קירק היינריך וג'נארו פארגו מהספסל מראים שיש מי שיחזיק ויעשה דברים עם הכדור. הקבוצה שגאה מאוד בהתבגרות שלה ששמה אותה פתאום כבטוחה בפלייאוף יודעת כבר מה היא יכולה לעשות לאורלנדו – פלייאוף יש, לעבור את מיאמי? זו כבר בעיה אחרת.
וושינגטון (מאזן אשתקד, 59:23. מקום 13 במזרח):
פליפ סונדרס יחל את עונתו ה-16 ב-NBA כמאמן הוויזארדס ואם יש לו אתגר כלשהו זה לשמור על הרוקי של העונה שעברה, ג'ון וול, האחראי השקט והאנרגטי גם בעונתו השניה כרכז שלו. העונה שעברה הייתה בהרבה מובנים שכר לימוד גם לאלו שמסביב שלא ידעו איך לאכול את הילד וגם לסונדרס עצמו.
עכשיו, ובכל מקרה, גם וול, רשארד לואיס ואנדריי בלאץ' צריכים להראות שאת המאזן מהעונה שעברה הם יכולים לשים מאחור ולהתמקד גם ביאן וסלי הזכור מהסדרה של פרטיזן בלגרד מול מכבי ת"א של פיני גרשון. גם רוג'ר מייסון עם ההקשר של הפועל ירושלים שם ורוני טוריאף וקווין סראפין משלימים אווירה צרפתית בוושינגטון.
שרלוט (מאזן אשתקד 48:34, מקום 10 במזרח):
דווקא קורי מגטי, בוריס דיאו ודסנייה דיופ נשמעים כמרכיב טוב בכל חמישייה, הבעיה שזו צריכה להיות חמישייה עם כוכב אחד קטן מעל כשלפול סילאס פשוט אין את זה בקבוצה. לא די. ג'יי. אוגוסטין וגם לא ג'ראלד הנדרסון. בחירת הדראפט, קמבה ווקר יכול להשתלט בתוך כמה שנים על עמדת הרכז עם רקורד של הופעות מדהימות במדי מכללת קונטיקט ואליפות המכללות.
מעבר לזה, גם ביסמאק ביומבו, מאט קרול ואדוארדו נאחרה לא יכולים לעשות מהפרוייקט של מייקל ג'ורדן שום דבר ששווה פלייאוף, אלא אם כן באמת לסילאס הוותיק יש משהו מתוכנן שאנחנו לא יודעים עליו.
הבית המרכזי
שיקגו (מאזן אשתקד 20:62, הפסד 4:1 בגמר המזרח למיאמי):
דריק רוז היקר קיבל את תואר ה-MVP הצעיר ביותר לא סתם על העונה שעברה במקום בו כל הצלחה נראית טוב יותר. גם שקרלוס בוזר לא היה שם הוא היה וגם שההתקפה הייתה חלשה לעומת ההגנה המדהימה זה רוז שהוכיח שהוא יכול להיות אפילו טוב יותר ממה שטום תיבודו ציפה.
בפלייאוף דברים נראו קצת אחרת והקבוצה עם המאזן הטוב ביותר בליגה התקשתה מאוד להגיע לגמר המזרח שם כבר נכנעה ללא תנאי לכלים ההתקפיים של מיאמי שיכולים לפרק כל הגנה, גם את זו של ת'יבודו. לחלוקת הזמן עם הכדור מצטרף ריפ המילטון שמחזיק כבר בטבעת מדטרויט אך חוץ מזה ומעזביתו של קית' בוגאנס וקורט תומאס אין הרבה בשורות. טוב אולי כן, בכל זאת דריק רוז על סף חתימה לחוזה ארוך טווח לחמש שנים מה שיכול לתת לו הרבה מאוד שקט ובעיקר רצון שיהיו סביבו אנשים שיכולים להוביל את כל העוסקים במלאכה למטרה.
אם קרלוס בוזר יהיה מה שהוא היה כששיחק בעונה הסדירה וריפ המילטון יוסיף את הניסיון והידיים היציבות כשזה מגיע לשלבים המכריעים אז בהחלט אפשר להגיד שלקבוצה נוספו כלים ולא להיפך מה שבאופן טבעי אומר שהיא יכולה לעבור את מיאמי ואולי גם לנצח את היריבה שתגיע מהמערב. הבעיה היחידה שגם הטריו ממיאמי התקדם.
אינדיאנה (מאזן אשתקד: 47:35, הפסד לשיקגו 4:1 בסיבוב הראשון בפלייאוף):
המקום בפלייאוף שהשיגה אינדיאנה תחת פרנק ווגל בעונה שעברה אולי נתן קצת תאבון להגיע לשם באופן קצת יותר קבוע ולא להסתפק בעוד חמישה משחקים לקראת הקיץ.
דייויד ווסט הגיע לקבוצה ויחד עם פול ג'ורג' בעונתו השניה הם צפוים להיות שני כוכבים גדולים לצידו של הבלתי מעורער, דני גריינג'ר. העזיבות של מייק דאנליבי, ג'יימס פוזי וברנדון ראש ישחררו עוד קצת את ג'ורג' המצוין והאמת שהוא ודארן קוליז'ון יכולים להוביל את החלק היצירתי של הקבוצה קדימה.
פלייאוף יישאר המטרה וכל דבר אחר יהיה אכזבה. יתרון ביתיות ייחשב כבר כהצלחה גדולה.
דטרויט (מאזן אשתקד 52:30, מקום 11 במזרח):
עם לורנס פרנק בעונתו הראשונה בפיסטונס עדיין יש בקבוצה את טיישון פרינס ובן וואלאס כזכר לעונת האליפות ב-2004. רודני סטאקי ובן גורדון ינסו להוציא לפועל דברים יותר קבוצתיים ופחות מתיימרים כי מה שהיה בעונה שעברה פשוט עבד עקום והתחושה הייתה שבדטרויט שחקנים הולכים על רקורד אישי.
וויל ביינום ימשיך לנסות לפרוץ ליותר ממשחקים בודדים ואולי אפילו לאתגר את הדקות של סטאקי עוד קצת אך ברנדון נייט הצעיר יהיה גם באמצע ויכול לדחוק אם ביינום הנמוך לעמדות פחות רצויות מלבד במצב של הרכב נמוכים. גרג מונרו בקו הקדמי העמוק ישלים עם וואלאס את תמונת הכח והקילוגרמים שאפיינו את הפיסטונס גם בעבר.
בכל זאת ולמרות כל זה נדמה שדטרויט שוב תנסה להיאבק על מקום בפלייאוף אך תתקשה מאוד לעשות זאת במצב הנוכחי ואפילו כשיש יותר סיכוי להפתעה בגלל קיצור העונה. המלחמה על המקום בפלייאוף עלולה לעלות לה בעוד שנים רבות של תסכול ובחירות מאוחרות בדראפט.
קליבלנד (מאזן אשתקד 63:19, מאזן השני הכי גרוע בליגה):
הקבוצה "הכי" ישראלית בליגה הטובה בעולם ולא רק בגלל שהיא קיבלה לזרועותיה עוד בעונה שעברה את עומרי כספי, אולי גם בגלל שממנה כולם רוצים רק להתקדם עם אפס שאיפות מסביב.
עונת הפוסט טראומה הייתה קשה מאוד והקבוצה לא ממש התאוששה מאובדנו של לברון ג'יימס, נדמה שיהיה לה קשה לעשות את זה גם השנה. 26 ההפסדים הרצופים שהכניסו את הקבוצה לדפי ההיסטוריה הלא נכונים יזמזמו לכל שחקן ושחקן שיחפש להפוך את עצמו למועמד לטרייד. בארון דייויס, ג'יי.ג'יי היקסון (שעוד הספיק לעבור בבני השרון) וג'ואי גרהאם כבר לא – כספי המדובר, קיירי אירווינג (בחירה ראשונה בדראפט) וטריסטן תומפסון (בחירה רביעית) דווקא כן.
שני הילדים אמורים לתת תשובות טובות לעמדות הרכז והפאוור פורוורד ואירווינג ינסה בשלב ראשון להראות את הזריכה הרכה והיד הטובה מכל מקום במגרש שאפיינה אותו בדיוק ואולי עוד אפילו באוסטרליה שם גדל.
את הכל ינהיג ביירן סקוט וישלימו את התמונה אנתוני פארקר (הכי ישראלית אמרנו?) אנטואן ג'יימיסון ואנדרסון ורג'או. בסיטואציה הזו יהיה אפשר להתבלט ולא מהנמנע שעומרי כספי יהיה האיש שיעשה את הקפיצה הגדולה באמת עם יותר דקות משחק, מקום קבוע בחמישיה וממוצעים טובים לאורך רוב שלבי השבועות העמוסים שיבואו עליו ועל הקבוצה.
באשר למניע הקבוצתי? רק לא להיות הכי גרועים בליגה. באוהיו עדיין מכוונים נמוך.
מילווקי (מאזן אשתקד: 47:35, מקום תשיעי במזרח):
סקוט סקיילס לא יכל לשמוע את המילה 'פציעה' – זה כבר משגע אותו. אם תוסיפו את המילה אנדרה בוגוט למילה הזו הוא עלול להתפוצץ. כל זאת מגיע כשגם ככה העונה תספק לחץ משחקים קשה והמילה האסורה תופיע בוודאות בהקשר של אחד משחקניו הטובים.
גם אם ברנדון ג'נינגס צריך לשמור על הרגליים כשבספסל יש גם שחקנים שבירים כמו שון ליוינגסטון ובנו אודריך. מקום בפלייאוף יתאפשר רק אם הבאקס יעשו צעדים גדולים קדימה וגם יהיו בריאים, דבר שלא נראה באופק וכמובן גם יקשה עליהם בדראפט הבא.
