היורוליג יוצאת להפסקה ותשוב בעוד שלושה שבועות כדי להשלים את המשחקים האחרונים בשלב הראשון לפני הטופ 16. אחרי שני הפסדים רצופים לקאחה לבוראל ויטוריה וצסק"א מוסקבה, מכבי ת"א נמצאת בעמדה נחותה וצפויה לסיים במקום השני או השלישי בבית ג'.
במצב הזה, מפגש מול ברצלונה, ריאל מדריד, פנאתינאיקוס או סיינה הוא מתחייב, כאשר האיטלקים הם הקבוצה הפחות חזקה מבין הארבע. בשלב הזה כדאי לבסס כמה הנחות יסוד, שדומה שהצוות המקצועי של מכבי ת"א, לא תמיד מממש אותן במגרש.
צ'אק איידסון הוא השחקן הטוב ביותר במכבי ת"א. הוא זה שצריך לקחת על עצמו מהלכים אחרונים, קבלת החלטות והנעת כדור תחת לחץ. במקום זה, הוא פעיל מאוד ברוב חלקי המשחק אבל הקבוצה לא הולכת אליו והוא לא מגיע מספיק אל הכדור במהלכים האחרונים. במשחק החוץ ברומא דווקא כן, ומכבי ניצחה. מי זו רומא בדיוק, אפשר לראות עכשיו כשהקבוצה מפסידה בלי הפסקה בכל החזיתות.
אלן אנדרסון שבתחילת העונה היה האיש, צריך לשמש אופציה שנייה ולא ראשונה כפי שהיה בשלבים המוקדמים של העונה. רצוי שתהיה היררכיה בעניינים האלה, אחרת יותר מדי מהלכים יוכרעו בידי המקרה. כל אחד מהם שייקח על עצמו מהלך אחרון של סוף שעון, בין אם בסוף שעון בהתקפה רגילה, ובין אם בשניות האחרונות של משחק, יודע ויכול למסור לשחקן פנוי. מאיידסון רואים את זה יותר, מאנדרסון פחות. לכן לאו דווקא השחקן בעל הכישורים האתלטיים העדיפים צריך לשמש כגו טו גאי.
הכוונה העקרונית בקיץ להפוך את ד'אור פישר למחליף ראשון לגבוהים היתה נבונה, במיוחד שאיתו, אף שהיה מצוין ברמה האישית, הקבוצה לא הגיעה לרבע הגמר, אבל בפועל לא הובאו בקיץ הכלים הנכונים. סטפון לאזמה הוא איזשהו גרעין הגנתי בקו הקדמי שלא תורם במיוחד בהתקפה ומוגבל בצד הטכני, ומאצ'יי לאמפה חי על הקליעה מבחוץ, רך בהגנה ומקבל מעט הזדמנויות.
בתנאים הנוכחיים, וזה קורה בשטח אם כי מעט באיחור, פישר צריך לחזור למצב בו היה בעונה שעברה: שחקן של כמעט דאבל-דאבל בכל משחק. יש לו את הכלים לעשות את זה, צריך רק לסיים את המהלך ולהעביר אותו לחזית לחלוטין ולא רק בערך.
לחילופין, האפשרות האחרת היא להחליף את לאמפה בביג-מן שחי בצבע, אם קיים שחקן כזה ברמה גבוהה בשוק כרגע. ואז, במצב כזה, אפשר יהיה לנסות ולחיות מחדש את רעיון פישר כשחקן שישי, שהוא, כאמור, רעיון לא רע בכלל אבל מהווה לוקסוס מחשבתי נכון להיום.
קבוצה צריכה חזון ואג'נדה ולהערכתי למכבי לא היה דבר מהם במקרה של גל מקל. לרכז הצעיר יש, עושה רושם, הרבה מאוד כלים כדי להפוך לרכז בכיר ומוביל בתוך שנה-שנתיים גם ברמה אירופית. מי שראה אותו במשחקים קודמים, ומי שחזה השבוע במהלך שלו בליגה, כשהוא מוביל כדור לאמצע ומוסר מאחורי הגב לצד הנגדי לשלשה של דיון דאוול, יודע במה מדובר. הבחור בדרך למעלה.
אנדרו ויזנייבסקי ודורון פרקינס מציגים איכויות מסוגים שונים שחלקן לא קיים בסגנון המשחק של מקל, ועוד ישיגו ניצחונות לזכות מכבי ת"א, אבל במועדון שרואה קדימה מכל הבחינות, כולל ענייני זהות וחיבור לקהל, אין צורך בשני רכזים אמריקאיים. חלק מאג'נדה של מועדון חייב להיות קידום שחקנים מקומיים.
עומרי כספי הוא גאווה גדולה למכבי ת"א כיום. חבל שמכבי לא מבינה שחלק מהשם הגדול שלה כרוך גם בקידום שחקנים מקומיים, ולא עוד תואר קבוצתי כזה או אחר. לכן גל מקל היה צריך להיות מסומן מבחינתה כדבר הבא, גם אם בעוד שלוש או ארבע שנים היה מוצא את עצמו באולימפיאקוס או ויטוריה.
הדחיפה של גיא פניני היא כיוון נכון, אבל ברמה האירופית הגבוהה פניני הוא מסוג השחקנים המשלימים, בדיוק כמו יניב גרין שלא מקבל הזדמנויות. לרביב לימונד יש אפשרות להיות סקורר, אבל כרגע היא תיאורטית בלבד ונראה שהצוות המקצועי של מכבי לא מאמין בו ברמה הנדרשת, אלא בעיקר לצרכי הליגה בארץ. חבל, כי לימונד בשל לשלב הבא וכדאי לדחוף אותו בדיוק כמו את פניני, גם על חשבון אחד הזרים, לפעמים, ולא רק נגד אשקלון או ראשל"צ.
אך רגע לפני שכולם מספידים את מכבי ת"א או את פיני גרשון בעקבות הצניחה למקום השלישי, צריך לומר גם את זה: חבורת הצמרת של הכדורסל האירופי מצומצמת מאוד, עניין של עשר קבוצות טובות לכל היותר ומכבי ת"א היא חלק ממנה.
כרגע היא בחלק התחתון של החבורה הזו, אבל שינוי אחד חיצוני (החלפה של לאמפה, נניח) ועוד אחד פנימי (שימוש מוגבר יותר בלימונד וגם בגרין, אם לאמפה לא יוחלף) יכולים לשנות לה את העונה. מי שחושב שמכבי ת"א נחותה אוטומטית מסיינה או פנאתינאיקוס בשלב הבא צריך לקחת בחשבון שקיימת אפשרות ריאלית שהשיא של מכבי עדיין לפניה, וגורלה עדיין בידיה. נעשו טעויות, כמו בכל אחת מהעונות האחרונות, אבל הן עדיין ניתנות לתיקון.
