היל, בליילוק ומילר. הכל בידי המזל (gettyimages) (צילום: ספורט 5)
היל, בליילוק ומילר. הכל בידי המזל (gettyimages)|צילום: ספורט 5

קשה להגיד על שחקן שהגיע ל-NBA שאין לו מזל, הרי יש כל כך מעטים שעושים זאת. אבל גם יחידי הסגולה שעושים את זה נמצאים כמה וכמה פעמים בחיים באיזו צומת שהם צריכים לחצות נכון. הרבה פעמים זה אקראי ושרירותי והגורל שלהם משתנה בגלל החלטה נכונה אחת או ביש מזל –סוף השבוע הביא לנו עוד כמה סיפורים שגרמו לי לחשוב על "מה היה קורה אם...".
-
מוקי בליילוק הוא אולי לא שם שמוכר לכל חובב NBA, אבל למי שעוקב באדיקות השם הזה אומר הרבה. לא מדובר רק על רכז שמדורג במקום ה-30 בכל הזמנים באסיסטים ונחשב לאחד החוטפים הטובים בהיסטוריה, אלא גם בדמות. כזה שלהקת "פרל ג'אם" ביקשה לקרוא ללהקה שלה על שמו ורק בגלל סיבות משפטיות ויתרה על כך.

בליילוק, שהעביר 13 עונות מכובדות בליגה, היה אולסטאר ב-1994 ובימיו כשחקן אטלנטה ניו ג'רזי וגולדן סטייט נהג להציג מסירות מרהיבות ויכולת קליעה יציבה. לא היה לו את המזל של סם קאסל להגיע לקבוצה הנכונה בזמן הנכון ולקחת אליפות (יוסטון רוקטס, בדיוק בשנתיים בהן מייקל ג'ורדן פרש לראשונה) ולכן הוא נאלץ להסתפק בשמונה הופעות רצופות בפלייאוף במהלך שנות ה-90'. זה לא הרבה, אבל לפחות מספר החולצה שלו הפך לשם האלבום המצליח ביותר של פרל ג'אם "TEN" . כמה כדורסלנים יכולים להגיד דבר כזה?

בסוף השבוע מוקי בליילוק נהג את הרכב שלו וביצע תאונה קשה מאוד במדינת ג'ורג'יה. נוסעת ברכב נהרגה ומוקי עצמו הגיע לבית החולים כשהוא במצב אנוש ונאבק על חייו. אחרי הנשמה הרופאים הצליחו לייצב את מצבו, אבל כרגע לא ברור אם בכלל יצליח לתפקד בעתיד. שנים שלא שמעתי את השם שלו, אבל לכמה רגעים המקרה הזה החזיר אותי בזמן לכמה זכרונות יפים שהיו לי ממנו. במהלך הקריירה שלו לא היה לו מספיק מזל, השאלה היא מה הגורל מזמן לו עכשיו?
-

גרנט היל הודיע הלילה על פרישה מהליגה אחרי 19 עונות. נראה שהסמול פורוורד החביב היה כאן תמיד, אבל העובדה שהגיע לגיל 40 בליגה מעידה עליו לא מעט. מאז שזכה בשתי אליפויות עם דיוק באמצע שנות ה-90', היל נחשב לעילוי. הוא זכה בתואר רוקי העונה (משותף עם ג'ייסון קיד) ומאמצע שנות ה-90' כשהיה במדי דטרויט נבחר כל שנה לאחת מחמישיות העונה. בשיאו היה לו שילוב של חוכמת משחק, אתלטיות ויד מצוינת והכי חשוב לליגה באותן שנים - יכולת שיווקית מעולה. הוא נחשב ל"לבן" של השחורים. בחור משכיל ממשפחה עשירה, אחד שהליגה אוהבת למכור לציבור. בדטרויט העריצו אותו והליגה ניסתה למכור אותו כמחליף של מייקל ג'ורדן. כאן נכנס לתמונה מרכיב חוסר המזל.

אחרי שעבר לאורלנדו בשנת 2000, פציעה אחת בקרסול לא אובחנה נכון והובילה לעוד ועוד ניתוחים, שרק הלכו וסיבכו את העסק. בארבע העונות הראשונות שלו בפלורידה הוא שיחק 47 משחקים ביחד (!), וזה כולל עונה שלמה בה לא ראה מגרש. היל הצליח איכשהו להתגבר על הנאחס הזה והמשיך משם לעוד 9 עונות בליגה, רובן תחת הצוות הרפואי המצוין של פיניקס (אפילו שאק הזקן החזיק שם בבריאות מחשידה).

בסך הכל היל סיים קריירה מכובדת, גם אם קצת מפוספסת, כשהוא מדורג בין 100 הראשונים בכל הזמנים בנקודות, אסיסטים וחטיפות. לכולם ברור שאם הוא היה נהנה מבריאות טובה, הוא היה נחשב לאחד השחקנים הטובים בדור האחרון. בשנות ה-90' הוא היה משיג טריפל דאבלים בקלילות מפתיעה ותמיד הפך את שאר השחקנים סביבו לטובים יותר. הוא היה מקצוען של מקצוענים, חבר טוב בחדר ההלבשה ומנהיג שקט. חבל שהגורל לא סידר לו אליפות – גמר המערב במדי פיניקס מול הלייקרס ב-2010 היה הכי קרוב שהוא הצליח להגיע - לפעמים גם בחורים טובים לא מקבלים את מה שמגיע להם.
-
מייק מילר גם נבחר לרוקי העונה וגם הוא נחשב לשחקן חכם שסבל מפציעות, אבל קשה להשוות בינו לבין גרנט היל. הזכיה שלו בתואר רוקי העונה של 2001 רק מעידה על החולשה של מחזור הדראפט שלו (קניון מרטין ראשון, סטרומייל סוויפט שני, דריוס מיילס שלישי, מרכוס פייזר מיודענו רביעי), והימים היפים שלו הגיעו בתקופה בה הליגה הייתה בזמן חילופי משמרות. בשיאו היה מדובר באחד מקלעי השלשות הטובים בעסק, אבל גב דפוק כרונית וברכיים פצועות מנעו ממנו לממש את הפוטנציאל. מה שכן, למילר תמיד היה גם קצת מזל.

הכניסה שלו לליגה הייתה ישר לאורלנדו, שם היה אחד בשם גרנט היל פצוע, וזה פינה לו מקום בהרכב. משם הוא נדד לממפיס, לה היה סגל מוכשר בראשות פאו גאסול שהגיע קבוע לפלייאוף. ב-2006 המאמן מייק פראטלו סידר לו תפקיד של שחקן ספסל עם 30 דקות משחק לערב. מילר ניצל את זה כדי לזכות בתואר השחקן השישי של העונה ולהבטיח חוזה ארוך טווח נוסף.

כשנראה היה שהגוף יבגוד בו ולא יאפשר לו זמן רב, הוא חתם בשנה שעברה לחוזה של 5 שנים ו-25 מיליון דולר כדי לחכות לשלשות פנויות בצוות המנצח של ההיט. בסדרת הגמר הוא לא קלע שלשה אחת לרפואה, עד המשחק האחרון. משם כולם זוכרים לו הופעה גדולה של 7 שלשות ו-25 נקודות במשחק שהבטיח להיט אליפות - גם מפלייאוף מאכזב מאוד כולם זוכרים לו רק את ההופעה המנצחת.

עוברים למשחק השישי באינדיאנה. רבע רביעי: פאקינג מייק מילר על המגרש במקומו של דוויין ווייד. בכל הפלייאוף הנוכחי מילר קלע 15 נקודות ביחד ובכל זאת הנה הוא שם, דופק שתי שלשות ברציפות ומוסיף חטיפה שמחזירה את ההיט למינוס ארבע בלבד, אחרי שכבר היו במינוס 17 בסוף הרבע השלישי. העובדה שמילר שיחק במאני טיים העידה יותר מכל על מה שעובר על מיאמי.

ההיט הנוכחיים לא מזכירים במאום את זו שניצחה 27 משחקים ברציפות. יש לה שחקן-על אחד בשם לברון ג'יימס וכל השאר מתפקדים על תקן אנדרסון ורז'או, בובי גיבסון, דלונטה ווסט ודרו גודן משל היו קליבלנד מודל 2007. על הקווים אריק ספולסטרה עושה חיקוי של מייק בראון והמשחק הולך לבידודים של לברון וחדירות לצבע. ווייד ובוש משחקים בתפקיד הודיני כבר שני משחקים ברציפות (הלילה קלעו 15 נקודות ביחד) ומיאמי תלויה ביודוניס האסלם וכריס אנדרסן שיספקו פאנץ' התקפי עבור ג'יימס. לא ברור ממה סובל ווייד גופנית, אבל אם מייק מילר בגיל  33 לוקח לו דקות במאני טיים זה מעיד יותר מכל על חוסר האונים של מיאמי. מצד שני, עם המזל שהיה למילק בקריירה מי יודע איזה שפן הוא ישלוף במשחק המכריע?