כשלברון קיבל את ההחלטה להצטרף לקבוצה של ווייד (אז כבר עם טבעת אליפות ותואר MVP בגמר), שתי שאלות קפצו מיד: 1) למי שייכת הקבוצה מבין שני הכוכבים? ו2) למה לעזאזל קוראים להם "שלושת הגדולים", אם הכוכב השלישי הוא כריס בוש? כמובן שהשאלה הראשונה הייתה משמעותית יותר, וזה לקח זמן רב עד שקיבלנו תשובה.
כבר בעונה הראשונה שלהם יחד ההיט הצליחו להעפיל לגמר מול דאלאס, אבל שם ווייד הוביל את הקבוצה עם ממוצעים של 26.5 נק' ב-54.6% מהשדה בסדרה, וג'יימס התכווץ ל-17.8 נק' ב-47.8% (לעומת 26.7 ו-51% בעונה הסדירה), נעלם ברבעים האחרונים והמאבריקס הדהימו עם 2:4 ואליפות. בעונה שלאחר מכן, העונה הקודמת, ראינו כיצד שני הכוכבים משנים גישה, שינוי שתכליתו היה קודם כל פחות זריקות מבחוץ. מ-3.5 ניסיונות לשלוש של ג'יימס ו-2.7 של ווייד למשחק, הם ירדו ל-2.4 ו-1.1 בהתאמה – צניחה של 42%. בפלייאוף ראינו את שלב ב' של התכנית הזו, שתכליתו הייתה פשוטה עוד יותר – לברון ג'יימס (צעיר, בריא וחזק מווייד) פשוט הלך הרבה יותר לסל.
אחרי שבעונה הסדירה כ-42% מהזריקות שלו נלקחו מקרוב לסל (עד מרחק של 2.5 מטר), בפלייאוף הוא עלה ל-46.2% - האחוז הגבוה בקריירה שלו. הפעם לברון נתן סדרת גמר גדולה של 28.6 נק', 10.2 ריב', 7.4 אס' ו-47.2% מהשדה, ווייד ניגן כינור שני עם 22.6 נק', 6.0 ריב', 5.2 אס' ו-43.5% משדה, וזה נגמר באליפות.
השנה אנחנו עדים לשלב ג', המשך ישיר וחד יותר לפלייאוף שעבר. משחקו של לברון ג'יימס הפך לדו מימדי בהתקפה – או שלשות פנויות, או חדירות עד לטבעת. 47% מהזריקות שהוא לוקח הן מקרוב לסל (לעומת 42% בקריירה), ובמקביל חזר ל-3.4 זריקות שלוש למשחק. אבל את השלשות הוא לוקח רק אחרי שהוא טוחן פנימה, ורק כשהוא פנוי לגמרי. התוצאה: 39.7% מהשלוש - בהיפרש ניכר האחוז הטוב בקריירה שלו. ווייד ממשיך לזרוק רק שלשה אחת למשחק (ולקלוע באחוז איום ונורא), אבל 50% מהזריקות שלו מגיעות מקרוב לסל (שזה האחוז שהוא עומד עליו מאז שלברון הגיע, לעומת 46% לפני). השנה הדבר בא לידי ביטוי בעלייה בטבלת האפקטיביות ההתקפית הקבוצתית, בה ההיט עקפו קבוצות כמו הספרס והת'אנדר בדרך למקום הראשון בליגה.
אבל אחרי שראינו חודש פברואר מפלצתי מלברון, בו הקינג טיפס לגבהים חדשים, ההיט נמצאים עכשיו בעיצומו של רצף ניצחונות היסטורי שעלה לפנות בוקר ל-21. וברצף הזה היכולת של ווייד מראה שכשהוא בריא, מבחינתו השאלה "של מי הקבוצה הזו" היא עדיין שאלה פתוחה, והתשובה היא לאו דווקא "של לברון", אלא עדיין "של שניהם". מאז פגרת האול סטאר ווייד קולע 24.2 נק' למשחק ב-56.7% משדה, עם 5.6 ריב' ו-5.5 אס', לעומת 23.9 נק' ב-51.7% של ג'יימס, שמוסיף גם 8 ריב' ו-7.8 אס'. צמוד צמוד.
וזה לא הכל הודות לשינוי הגישה ההתקפי – אלא גם הודות ליצר התחרותי שקיים בין השניים. רק השבוע לברון גילה כי בחדר ההלבשה מתנהל מעקב אדוק אחרי הסטטיסטיקות שלהם. "וויד ואני כל הזמן בודקים מי קלע ב-50% בכל משחק", סיפר לברון, שהוסיף גם כי "ככל שאני מתבגר אני מתחיל להעריך כל אחזקת כדור". הניסיון הזה לקלוע באחוזים גבוהים ככל הניתן הוא חלק מרכזי בעובדה שמחצית מהזריקות של השניים מגיעות ממרחק של 2.5 מטר מהסל, והוא בטח גם שיחק תפקיד משמעותי ברצף ההוא של לברון, עם שישה משחקים של לפחות 30 נק' בלפחות 60% מהשדה. בשקט בשקט, לווייד עצמו נקטע הבוקר רצף אחר, מרשים במיוחד גם הוא, של 12 משחקים ברציפות עם 20 נקודות בלפחות 50% מהשדה – נתון מדהים בהתחשב בתפקוד החיצוני יותר של ווייד, בגילו, ובמה שהגוף שלו עבר.
אז נכון, למרות התקופה המעולה של ווייד, אין ספק שג'יימס הוא הכישרון הטוב יותר מבין השניים, השחקן שייזכר כגדול יותר, וגם האיש הכי חשוב בקבוצה הנוכחית. אבל בעונה שבה כולם מדברים על היכולת של קובי בראיינט, שסוחב את הלייקרס על הגב, או על שנת הפריצה של ג'יימס הארדן, שהפך לסופרסטאר, ווייד מזכיר לנו שיש סיכוי שדווקא בשורות האלופה המכהנת משחק השוטינג גארד הכי טוב בליגה.
עם גוף בריא (טפו טפו) ויצר תחרותיות שהתעורר לנוכח היכולת של חברו לקבוצה, ווייד נראה לפרקים שוב כמו האיש שפעם הוביל את מיאמי לאליפות, כשג'יימס וקליבלנד שלו עדיין התקשו לעבור סיבובי פלייאוף. "הלוואי והיינו כמו קובי, שלא חושב על האחוזים שלו", עקץ ווייד את כוכב הלייקרס, כשהתבקש להתייחס לטבלאות שהוא וג'יימס מנהלים בחדר ההלבשה, "לצערי, אני ולברון מתעסקים בזה כל הזמן". גם לצערה של הליגה.
אבל כרגיל, כמו בכל דבר אחר שקשור לצמד הזה ולקבוצה שלהם בשנתיים וחצי האחרונות, גם העניין הזה כבר הותקף מזווית ביקורתית. כי בזמן שקובי עושה מה שהוא יכול כדי לעזור לקבוצה שלו לנצח, ג'יימס ו-ווייד מייחסים יותר מדי חשיבות למספרים שלהם. מה גם שהמשחק הזה שלהם, בניסיון להחטיא כמה שפחות, גורם להם לוותר לעתים על זריקות חצי-נוחות, רק כדי לא לפספס. זריקות שקובי בחיים לא יוותר עליהן. השאלה שכבר היו כאלה שהעלו היא "מה יהיה בפלייאוף?". כלומר, מה יהיה כשהמשחק יהיה איטי יותר, הכל יהיה חשוב יותר, ההגנות יהיו טובות יותר, ולברון או ווייד יצטרכו לקחת זריקה לא מאוד נוחה, אבל כן מאוד חשובה? האם גם אז הם יחשבו על הטבלאות בחדר ההלבשה, או על הדבר היחיד שמעניין, למשל, אנשים כמו ברייאנט – הניצחון?
התעסקות מוגזמת במספרים אישיים היא סממן מוזר, שיכול להתברר כחביב, אבל גם כמסוכן. מצד אחד, לברון ו-ווייד מפרקים את הליגה, ככה שבינתיים עושה רושם שלא רק שזה לא פוגע בקבוצה, אלא משחק לטובתה. וכשקל כל כך לנצח, היכולת שלהם לדרבן אחד את השני חשובה מאוד, כדי לא להשתעמם. מצד שני, מתן דגש לנתונים אישיים זו תופעה שאפשר לשייך לקבוצות שכבר זכו באליפות, אבל עכשיו שחקניה מתחילים לחשוב קודם כל על עצמם. תופעה שכבר פירקה יותר מאלופה או שתיים בהיסטוריה של הספורט. אז איפה ניצבים ווייד ולברון? בינתיים, על רצף של 21 ניצחונות. השאלה היא אם זה גם יוביל לרצף של שתי אליפויות. כי עם כל הכבוד, טבעות חשובות יותר מהטבעות. למרות שזו זריקה מאוד נוחה.
