1. זה עדיין מוקדם, ובוסטון רק הכריעה את הפרויקט המקסים של דאג קולינס ופילדלפיה במשחק 7 כדי לעלות לגמר המזרח. עם זאת אפשר לומר: נדמה שגמר המזרח הזה לא יוכרע על כדורסל, הוא יוכרע על רגליים. והרגליים של ההיט הצעירים מהסלטיקס ממילא רעננות יותר, קפיציות יותר, מתפרקות פחות, גם אם מביאים בחשבון את הבטן של בוש. הירוקים נכנסים לגמר המזרח אחרי שתי סדרות שהלכו כמעט הכי רחוק שאפשר (13 משחקים), באופן טבעי אלן שקצת פצוע, רונדו, פירס, וגארנט (41, 38.4 ו-37 דקות למשחק בהתאמה) יתקשו לעמוד בעומס, גם המנטלי, ואם הסדרה תלך רחוק זה יהיה אספקט מכריע. גם לברון (40.2), ווייד (37) נתנו הרבה דקות, אבל הם צעירים בהרבה.
2. אליפות אפשרית של מיאמי חשובה לא רק ללברון אלא גם לנו, כי היא עלולה להוביל את הליגה לכיוון קצת מכוער. היא עלולה ליצור אפקט עדר, שיעצים טרנד קיים ממילא של נסיון לאסוף כוכבי-על ועוד שאריות. טרנדים היו קיימים ב-NBA תמיד, כמו בחיים, מהכי בקטנה: משקפי ההיפסטרים שהשתלטו על הליגה, ועד לשיטת משחק: טרנד תאומי המגדל למשל, שגרם באמצע שנות השמונים לקבוצות להחתים כל גבוה שיכול לחתום. והטרנדים שהכי תופסים הם אלה שנראים עליך ממש טוב, וגם מצריכים הכי פחות מאמץ. לבנות את מיאמי היט זה הכי לעגל בפינות.
טענה נגדית נכונה יכולה להיות שגם בוסטון הורכבה מ-3 כוכבי על ושאחרות עשו את זה ושזה לא דבר חדש. אבל גם בבוסטון של אז, ובעיקר של היום, יש רוח אחרת. מיאמי עשתה את זה בצורה גסה ויהירה מאי פעם, מכל הבחינות.
3. כי כששאומרים שלאריק ספולסטרה היה משחק טוב, מתכוונים לזה שהוא ריווח את המשחק נכון ומצא שטחים לבידודים של ווייד ולברון. כשהולך להם זה מדהים, ובאמת עוצר נשימה – אבל זה לא כדורסל, וכדי ללכת עד הסוף ב-NBA תצטרך לשחק מתישהו כדורסל. ההיט של היום, כשמצבו של בוש לא ברור, תלויה הרבה יותר מדי ביכולת האישית של שני הסופרסטארים שלה. בסדרה נגד הפייסרס קלעו ג'יימס ו-ווייד בנצחונות 64.5 נק', בהפסדים 39.5. במשחק מספר 2 קלעו השניים 52 נק' וזה לא הספיק. במשחק מספר 3 ווייד רשם משחק איום של 5 נק' ומיאמי הובסה.
4. עם כדורסל כזה התקשתה מיאמי מאוד והגיעה לסף הדחה במשחק מספר 4, מול הקבוצה הנחמדה, הבינונית והנאיבית מאינדיאנה. אם לא הייתה תמימה עד אין קץ, לא הייתה מאפשרת לווייד להרים ראש במחצית השנייה ולסחוף לניצחון בסדרה, כשהם, הפייסרס, מרחק רבע אחד טוב מלשבור את ההיט לחלוטין. מיאמי שבלי ספק גססה, שרדה הדחה שנראתה כבר טבעית לחלוטין. כדי לקחת אליפות בדרך הזו לברון ו-ווייד יהיו חייבים לתת עוד 8 משחקים מושלמים, לא כיחידים אלא כצמד. מסוג המשחקים בהם הם עושים המון אבל גם משאירים בדיוק מספיק מקום לשני. זה יכול לקרות וזו יכולה להיות אליפות מופלאה באמת, אחת הגדולות, אבל זה לא סביר, כי להיט מחכות בוסטון (קבוצת ההגנה השנייה בליגה) והספרס או הת'אנדר. אם בוש יחזור זה יעזור, אבל אין לדעת מה מצבו, וייתכן שעד שיחזור לעצמו מיאמי תמצא את עצמה בחוץ. לכן גם אם זו משימה לא קלה, מול ההיט אתה לפחות יודע בדיוק מהי: ריסנת אחד מהם ושברת את מיאמי.
5. אוקלהומה סיטי, ובמידה רבה יותר סן אנטוניו, מייצגות כאן את הזרם הנגדי, שלעולם לא יבשיל לכדי טרנד, אבל חייבים להיות בעדו: בחירה בדרך הישנה, יותר או פחות, של בניית קבוצת כדורסל. המסלול הזה הביא את סן אנטוניו, עם הבסיס המזדקן שלה, למאזן הטוב בליגה בעונה הרגילה, למקום שני בליגה בנקודות למשחק, לסדרת גמר המערב עם שני סוויפים, לפופוביץ' את מאמן העונה, וכל זה בלי אף שחקן בחמישיית העונה (רק פעמיים בעשר השנים האחרונות לא היה לקבוצה עם המאזן הטוב ביותר שחקן בחמישיית העונה – דטרויט ואינדיאנה). סן אנטוניו גורמת לפירוק ההיט? אין סמלי מזה. יהיה מרתק בנ.ב.א בחודש הקרוב, אחת הסיבות היא כי בסופו נוכל לשער לכאן או לכאן, איך תראה הליגה בשנים הקרובות.
