זה היה קובי בראיינט שלא זכינו לראות עד היום. האגו על אש קטנה. יחסית. מדבר בצורה מפוכחת ומציאותית על מצב הקריירה. מתייחס בנימוס ובסבלנות נדירה לכל העיתונאים שפתחו לעברו באש של שאלות מכל הסוגים. אולי זה בגלל שהגיע לאולסטאר על תקן צופה ולא שחקן. אולי אלה הפציעות החוזרות והנשנות. ואולי זה הגיל המתקדם שעושה את שלו.
"האם אני מרגיש שהגוף שלי מתחיל לבגוד בי? בהחלט כן. אין ספק בעניין הזה", הוא השיב. שאלנו אותו אם יש לו בכלל תכנית פרישה, בעוד שנתיים, שלוש, חמש. בראיינט צחק. "אני לא יודע. מבחינת האישיות שלי, טקסי פרישה, עם כסא נדנדה וכאלה, זה לא בשבילי. אני אשתגע מזה. כנראה שאני פשוט איעלם לי".
בינתיים הוא עובד על שיקום הברך ומסתכל מהצד על הלייקרס, שנראים כמו קבוצת D-league. "הם מתאמצים ועובדים קשה, אבל זה מרגיש שההפסדים פשוט באים בגלים העונה". על השאלה אם הוא מעורב בנעשה מאחורי הקלעים, מבחינת הבאת שחקנים וכו', השיב בחיוך: "אני לא ג'נרל מנג'ר. לא מבין בסקאוטינג. כל שאני מבקש הוא שאם משהו מתבשל, שיודיעו לי לפני, כדי שלא אשמע על זה בחדשות או משהו".
הוא גם לא התחמק כשנשאל את מי היה חוצב על הר ראשמור שלו. "הייתי אומר שמג'יק, בירד, מייקל ו... ראסל. זה בלתי אפשרי לבחור ארבעה, בנאדם. באמת, זה מטורף. זה קשה, פשוט קשה". מסובך, אבל את התשובה הוא סיפק.
אה, ושלא תבינו לא נכון. אלוף ה-NBA חמש פעמים אולי היה שאנטי מהרגיל, אבל דבר אחד לא השתנה באגורה. יצר התחרותיות שלו מפחיד, כל עוד הוא לא מחליט לתלות את הגופיה. "אם אתה משחק איתי בקבוצה ואין לך מחויבות כמו שלי לניצחון, בהחלט אהיה קוץ בתחת שלך. אני אגרור אותך לאולם כל יום להתאמן. ואם לא תשתנה, יהיה לך קשה מאוד להסתדר איתי". אמר, קם והלך לתפוס את מקומו באולם. ישחקו הנערים לפנינו.
