1. מתישהו במהלך העונה התפרסמה תמונה מחדר ההלבשה של לוס אנג'לס לייקרס ובה לוח מחיק, עליו כתובים נתוני הקליעה המצטברים מהעונשין של כל שחקני הקבוצה באימונים. כמעט כולם הציגו שם אחוזים טובים מאשר אלה שהם מדייקים בהם במשחקים. הסיבה ברורה: במשחקים זה יותר קשה. זה לא רק הקהל, האורות, הלחץ. במשחקים אתה לא זורק 30 פעם ברצף ונכנס לקצב כמו באימון. במשחקים אתה מגיע לקו אחרי פאול או כשאתה קר. במשחקים זה פשוט יותר קשה.
במשחקי 7 זה קשה שבעתיים. ואינדיאנה פייסרס גילתה את זה היום. ליתר דיוק, היא גילתה בעצמה במחצית הראשונה ועל הדרך הראתה את זה לנו, בפעם המי-יודע-כמה. שמונת שחקני הרוטציה הבכירים של אינדיאנה חלקו יחד, עד הלילה, רק שתי הופעות במשחקי 7 – שתיהן של דייויד ווסט (בשתיהן הפסיד).
לשם השוואה, ריי אלן לבד שיחק ב-9 כאלה (ועוד משחק 5 מכריע). לברון, ווייד, באטייה ומילר שיחקו יחד בעוד 12 כאלה. ואפשר היה לראות את ההשפעה של זה. נכון, מיאמי עשתה בשלושת המשחקים האחרונים של הסדרה התאמות קריטיות בהגנה, שאיפשרו לה להוציא את הקצב מההתקפה של אינדיאנה. אבל ההבדל באינטנסיביות של שתי הקבוצות במחצית הראשונה – כולל ברבע הראשון בסיומו אינדיאנה הובילה – היה ניכר, והוא היה תולדה של ההבדלים בניסיון השונה של הקבוצות במעמד שכזה. כמות איבודי הכדור המטורפת של הפייסרס צריכה להיזקף בחלקה לזכות ההגנה של ההיט, אבל בחלקה האחר לידיים הרועדות ולחצי השניה הנוספת ששחקני אינדיאנה לקחו הבוקר לפני שקיבלו החלטה.
2. ועוד מילה על אינדיאנה. היא לא יוצאת מהמשחק הזה עם תחושת פספוס שתאכל אותה כל הקיץ. את זה היא הרוויחה כבר במשחק הראשון של הסדרה. היום בבוקר היא לא היוותה יריב ראוי, ודווקא עם זה יהיה לה יותר קל להתמודד. כי א) יש לה יופי של תירוץ, ו-ב) זה רק מדגיש עד כמה היא הייתה מעולה לאורך הסדרה. הפייסרס צריכים להיות ב-100% גאים בעצמם.
עכשיו הם ניצבים בפני קיץ לא פשוט שההחלטות הגדולות בו יהיו הארכת חוזה מוקדמת לג'ורג' (הרוויח אותה ביושר), מה עושים עם דני גריינג'ר (עוד שנה של 14 מיליון) וכמה יעלה להחזיר את דייויד ווסט (חופשי "לא מוגבל"). אז ג'ורג' יקבל חוזה גדול. יעשו ניסיונות למצוא טרייד טוב עבור גריינג'ר, שיחזיר להם במקומו נכסים זולים. ואז ישארו עם שאלת ווסט, שאחרי פלייאוף מצוין עלול לעלות יותר מדי כסף כדי להשאיר. עבור קבוצה משוק קטן, וכשהוא בעצמו יהיה באוגוסט בן 33, יכול להיות שההחלטה הנכונה תהיה לוותר על המנהיג של הקבוצה. עם ג'ורג' בחוץ והיברט מתחת לסל חתומים לשנים, אינדיאנה תצטרך לומר יפה תודה לווסט, ולבנות סביבם. יש מעט קבוצות בליגה עם יותר מזה.
3. נחזור לרגע למשחק השביעי. הוא לא היה משחק טוב. הוא גם לא היה מעניין. הוא היה במעמד צד אחד, וההתפתחות שלו הייתה צפויה. אינדיאנה הייתה לחוצה, מיאמי שמרה נהדר, פייסרס איבדה הרבה, הגבוהים שלה נקלעו לבעיית עבירות, לברון זרק המון מהקו, מיאמי בכלל זרקה מהעונשין פי 2 יותר מאשר אינדי (38 מול 20). ודוויין ווייד בא לעבוד. מלבד הנקודה האחרונה לגבי ווייד – כל יתר הדברים האלה שציינתי היו צפויים לחלוטין. סביב ווייד היה סימן שאלה. עם 6 ריבאונדים בהתקפה, 21 נקודות והגנה מעולה, ווייד שם בצד את הכאבים, את התסכולים, ופשוט הזכיר איזה ווינר הוא.
לברון, עם 32, 8 ו-4, נתן את שלו בצורה שקטה יחסית, ולא היה צריך לעשות הרבה מלבד "לשים את הלחץ על השופטים". וזה עבד. זה היה ברור שזה יעבוד. מצד אחד, הוא הלך לסל חזק, ונשלח ל-16 זריקות מהקו. מצד שני, הוא שמר בצורה אגרסיבית, אבל סיים עם פאול אחד. אפשר היה לחתום לפני המשחק שנקבל מלברון שורה סטטיסטית שכזו, פחות או יותר. השאלה הייתה ווייד. אבל דווקא ההופעה שלו הבוקר מעלה יותר שאלות מאשר תשובות – אם היה ככה היום, מדוע היה חלש כל כך לאחרונה? האם זה אומר שעכשיו הוא בריא? ואיזה ווייד נקבל בגמר, את זה של היום, או את זה של מרבית הסדרה? יכול להיות שזה היה המעמד שהוציא ממנו את המאמץ המיוחד הזה. אם זו הסיבה, מיאמי צריכה לקוות שנשאר בו מספיק דלק בשביל עוד כמה משחקים כאלה גם מול הספרס.
4. לברון ג'יימס הוא דמות ייחודית כל כך, שגם לאורך סדרה כל כך טובה, כמעט כל השיח סבב סביבו. הנה סיכום קצר של שלוש נקודות דיון בהן לברון ג'יימס משאיר לנו להתווכח ולהתווכח (בזמן שהוא חוזר לגמר שנה שלישית ברציפות).
א) מצד אחד, מתלונן שלא קיבל את תואר שחקן ההגנה של העונה, מצד שני מבלה בסדרת גמר המזרח רבעים שלמים בשמירה על האופציה ה-4 או ה-5 של הפייסרס בהתקפה כדי לנוח, או ברגעים אחרים לא יורד להגנה במתפרצות, וברגעים אחרים כשהוא עייף מוותר לעצמו על היציאה החזקה על המכדרר בפיק אן רול. פול ג'ורג', אגב, לא ויתר לעצמו ככה.
ב) מצד אחד, קרא לסדרה הזו "קרב UFC", מצד שני – נתקל באחת הקבוצות הכי מתוחכמות בהגנה שראינו כבר הרבה זמן, שעם הרבה שכל גם ניצלה את היתרונות שלה בהתקפה. זהו ניסיון די צפוי ודלוח להמעיט בערכה של אינטליגנציית המשחק של הפייסרס, וגם להסיט את הדיון לכיוון של "מרביצים לנו". שזה משהו שהוא עשה כבר בפלייאוף הזה מול הבולס (בצדק, אגב).
ג) מצד אחד, הוא התלונן על השיפוט בפומבי פעמיים בפלייאוף הזה. מצד שני, הוא אולי הפלופר הכי מביך בפלייאוף הזה, עם כמות ואיכות פלופים ששיין באטייה היה גאה בהם. היש דבר צבוע יותר מאשר להתלונן על השיפוט בבוקר, ואז לרמות את השופטים בערב? וזה מחזיר אותנו ל"אמירת ה-UFC" שלו, שלדעתי כל חובב של הארגון הזה ושל קרבות MMA בכלל צריך לדרוש עליה התנצלות. כי פלופ זה עניין ל-WWE, לא לאוקטגון.
5. במבט חטוף אל עבר הגמר כבר תיארתי כאן כיצד זו הולכת להיות התנגשות הציביליזציות האולטימטיבית של ה-NBA. מצד אחד הקבוצה מסאות' ביץ' הנוצצת, עם המאמן "ממלא המקום", ועם הכוכב שהחליט שהוא בא כדי לשחק עם כוכבים אחרים, והכדורסל השבלוני שבסדרה מול הפייסרס הפך את הקבוצה הטובה ב-NBA להצגה של איש אחד רוב הזמן. מצד שני, הקבוצה מסן אנטוניו האפורה, עם המאמן הטוב בעולם, עם הכוכב שלצידו בחירות מקצה הדראפט פורחות לכוכבים וששחקנים באמת משתפרים סביבו, ועם השיטה הקבוצתית היפה בליגה.
ובגלל זה אין מנוס אלא לבחור צד. כי הסדרה הזו – אפילו יותר מדטרויט-לייקרס ב-2004 – תפלג את אוהדי הכדורסל ברמה הכי בסיסית של "מה גורם לנו לאהוב את המשחק הזה". אין כאן סיפור של לייקרס-סלטיקס, מפגש מפלג בפני עצמו, אבל שמתמקד ב"אהדה". היט-ספרס זו סדרה שנוגעת בדברים הרבה יותר עמוקים מאהדה. בחירה של צד במפגש הזה קובעת לגבי הבוחר מה הוא אוהב בכדורסל, ומה לא. מה הוא אוהב ב-NBA, ומה לא. ב-2004 הכדורסל הקבוצתי מהעיר האפורה ניצח את אסופת הכוכבים מהעיר הנוצצת. מה יהיה ב-2013?
