מכבי רעננה מהליגה הלאומית יצאה החודש למסע הכנה ברחבי ה-NBA, שהפך למסע הסברה מצמרר. המנהל המקצועי של המסע, אסף רוזנבלאט, כתב לאתר ערוץ הספורט טור על הימים הבלתי נשכחים של הקבוצה בארצות הברית.
----------------------------------------------------------
מסע ה-NBA מתקיים משנת 2010, 13 שנים שהדבר הזה קורה (עם הפסקה של שנה בגלל הקורונה). לאורך השנים כל כך הרבה אנשים (עיתונאים, אוהדים וכו') שאלו אותי למה בעצם אנחנו עושים את זה. למה קבוצה ישראלית צריכה לנסוע לשחק נגד קבוצות NBA? כל השנים אותם אנשים חידדו ואמרו "הרי לעולם לא תנצחו אותם, אז למה?", וכל השנים אני מנסה להסביר להם את מטרת המסע.
הניצחון חשוב מאוד בספורט אבל לפעמים יש מטרות חשובות לא פחות. המטרה שלנו לאורך כל השנים הייתה לחזק את הקשר בין האמריקאים (בדגש על הקהילה היהודית האמריקאית) לבין ישראל, ואם אנחנו יכולים לעשות את זה באמצעות כדורסל, אז זה מה שאנחנו עושים. אני די משוכנע שאחרי המסע הזה כולם מבינים את מה שלא הבינו כל השנים.
לפני 13 ימים התעוררנו באמצע הלילה לחלום בלהות. התעוררנו למציאות חדשה כשההודעה הראשונה הגיעה ב-01:00 שעון ניו יורק. מיד התקשרתי לאשתי שנשארה עם שתי הילדות שלנו בישראל על מנת לשאול אותה מה היא יודעת על זה ומאותו רגע הסיוט נהפך לגרוע יותר ויותר. ילדים, תינוקות, קשישים, משפחות, חבר'ה צעירים שרק רצו לחיות את החיים שלהם בשלווה...
פתחנו את הטלוויזיה על ערוץ 12 בדירה במנהטן ופשוט לא יכולנו לזוז מהמסך. כבר מאוחר בבוקר בשבת ואנחנו עוד מול המסך עם הפלאפונים ביד, מנסים להבין את מה שמתרחש בארץ. הטלפון שלי צלצל, קיבלתי הודעה מהחבר הכי טוב שלי, אח שלי ב-25 שנה האחרונות, פרופסור יריב יוגב. ראיתי שזה הוא וישר תיארתי לעצמי שהוא רוצה לשאול אם אני צריך משהו, אולי שהוא יעזור לאשתי והילדות, כי אני בחו״ל. הרי זה התפקיד של חברים כל כך טובים.
אני מסתכל בהודעה ונחנק. הוא כותב לי שליבּי (הבת של אשתו שלי) הייתה במסיבה ברעים. היא התקשרה אליו להגיד לו שהיא נורתה ושהיא פצועה ומיד השיחה נותקה. יריב כתב לי שמאז הם מנסים להשיג אותה ולא מצליחים. ישבתי על הספה באמצע ניו יורק - לא מסוגל לדבר ורק מנסה להתעורר מהסיוט. אחרי 24 שעות הוא התקשר לספר לי שהיא מתה. בני העוולה האלה רצחו אותה.
ביום ראשון מוקדם בבוקר אנחנו עדיין ישבנו מול הטלוויזיה אחרי לילה בלי שינה וניסינו לחשוב מה לעשות. יש לנו 20 שחקנים ואנשי צוות שהגיעו לפני שלושה ימים לשחק נגד קבוצות NBA ואנחנו מנסים להבין מה יהיה הדבר הנכון לעשות עכשיו על מנת להפיק את המרב מהסיטואציה עבור מדינת ישראל.
דיברנו עם משרד הקונסול בניו יורק (שרק יומיים לפני כן היינו איתם בישיבת הכנה למשחק נגד הברוקלין נטס ופתאום כל הנסיבות השתנו). התייעצנו עם בני המשפחה בארץ, חברים מהצבא, שחקנים, המאמן וניסינו להחליט מה לעשות. לבטל את המסע ולחזור הביתה לישראל או להמשיך.
לאחר מחשבות, שיחות ודיונים החלטנו להמשיך, אבל להפוך את זה למסע הסברה ותמיכה בישראל. רצינו לשכנע כמה שיותר אמריקאים להיות איתנו, לעמוד לצדנו. לא היה לנו מושג איך ומה אנחנו הולכים לעשות אבל ידענו שאנחנו חייבים לתת תקווה לאנשים בארץ ולהראות לחמאס שהם לא יכולים לשבור אותנו.
דיברנו עם השחקנים והצוות והסברנו להם מה ההחלטה ולמה היא התקבלה ובאותה נשימה הסברנו שמי שלא מסכים עם ההחלטה הזו אנחנו נבין ונקבל כל החלטה.
לשמחתנו (עד כמה שאפשר לשמוח בנסיבות האלה), למעט שחקן אחד שנסע לקפריסין לפגוש את המשפחה שלו, כולם החליטו להישאר ורצו להראות לחמאס ולעולם שהם לא יכולים לשבור את רוחנו.
מהרגע הזה הכל התחיל להיות סביב מה נעשה כדי לחזק את ההשפעה ואיך נגרום לכולם לשמוע על זה ולהזדהות עם ישראל. ראינו את כל האנשים המדהימים שנרתמו לעזור ולסייע כדי שהתוכנית הזו תצא לפועל. אנשים התקשרו להגיד שהם רוצים להביא דגלים, אחרים התקשרו ואמרו שרוצים לעשות לנו חולצות תמיכה בישראל, אחרים רוצים לעשות חולצות עם תמונות החטופים. טירוף.
חיפשנו מקום להדפיס על מדי הקבוצה דגל ישראל עם המשפט “תתמכו בישראל” באנגלית כדי שהשחקנים יעלו כך לפרקט. העזרה הגיעה מאיש יקר, יהודי אמריקאי, שעבד כל הלילה כדי להספיק לסיים את כל המדים בזמן ובסוף גם לא הסכים לקחת על זה כסף.
לא נחנו לשנייה, כמעט ולא ישנו. כל רגע מצאנו עוד דברים שאפשר לעשות כדי להגביר את התמיכה ההסברה והתרומות למדינה. ועשינו הכל.
ביום המשחק בבוקר התעוררתי אחרי שעה וחצי של שינה להודעת טקסט שלשונה: "היי זו קמילה המפיקה של נועה קירל. נועה בניו יורק והיא תשמח לבוא לשיר את ההמנון בתחילת המשחק". עכשיו לכו תסבירו לנטס שאתם רוצה לשנות להם את הזמר בהמנון. דבר שנקבע חודשים מראש ומאושר על ידי ה-NBA.
נעזרנו בקונסוליה שמיד נרתמו ולחצו גם הם ובסוף הצלחנו לשכנע אותם לאשר זאת. הגענו לברקליס סנטר בשעות אחר הצהריים המוקדמות וראינו איך לאט לאט האולם מתחיל להתמלא באנשי הקהילה היהודית שבאו לתמוך ולהראות לעולם שאנחנו חזקים. כולם תמכו בנו, חיבקו אותנו והציעו כל עזרה שצריך.
ברגע שהמשחק נגמר אמרתי לג׳ף רוזן, האיש שמוביל את המסע הזה כל השנים, שניצחנו. אמנם הפסדנו על המגרש אבל ניצחנו בגדול בפעם הראשונה. זו הייתה ההרגשה. הראנו שהחמאס לא ישבור אותנו, הראנו לעולם שעם ישראל חי!
למחרת בבוקר טסנו לקליבלנד, שם חיכו לנו לירון פנאן (ה-GM של קבוצת הג’י ליג של קליבלנד וחברה) וג׳ייסון הילמן (מנכ״ל קליבלנד). הם עשו הכל על מנת שיהיה לנו קל יותר.
יום המשחק בקליבלנד. חודשיים לפני נקבע פאנל עם הקהילה היהודית שהיה אמור להתרכז בכדורסל הישראלי ובקשר שלו לקהילה היהודית בארה״ב. לירון וג׳ייסון בדקו איתנו שאנחנו עדיין מסוגלים לעשות את זה ומרגע שאמרנו להם כן זה נהפך לפאנל הסברה ותמיכה בישראל.
ברגע שהפאנל התחיל הבנתי שעשינו את הדבר הנכון בהחלטה שלנו לקיים את המסע. פתחתי את דבריי בפאנל בכך שהם אמנם רואים אותנו מחייכים אבל זה רק כלפי חוץ בפנים אנחנו בוכים ושבורים. הקהילה היהודית בקליבלנד חיבקה אותנו וגרמה לנו ולי בפרט להרגיש (כישראלי) שהעם האמריקאי עומד לצידנו ושהקהילה היהודית אמריקאית לא תתן לאף אחד לשכוח שהוא חייב לתמוך בנו ולעזור לנו. לאחר הפאנל התקיים המשחק שנגמר בהפסד אבל שוב, עם הרגשה של ניצחון גדול.
המשחק האחרון בסבב היה במינסוטה. היו לנו שם 24 שעות בהן הקבוצה המקומית דאגה שנרגיש הכי בבית שאפשר ואפילו בזמן הקצר הזה הרגשנו את התמיכה והאהבה.
אני רוצה להודות לכל מי שהיה חלק מהמסע המטורף הזה, גרמתם לי להאמין שכשאנחנו יחד אף אחז לא יכול לנצח אותנו. אני בעיקר רוצה להודות לדנה אשתי האהובה ששרדה את התקופה הזו לבד עם שתי הבנות שלנו בארץ ויחד עם כל הקושי תמכה ודאגה לאורך הזמן לדחוף שנעשה את הדבר הנכון למדינת ישראל ולספורט הישראלי.
אני רוצה לסכם במשפט שאמרתי בפאנל בקליבלנד כשאחד האנשים שאל אותי מה יהיה? (הוא שאל את זה בדאגה גדולה)
התשובה שלי הייתה שאנחנו ננצח. אנחנו ננצח כי אין לנו אופציה אחרת. ישראל זו המדינה שלנו ואנחנו (ישראלים ויהודים אמריקאים כאחד) נעשה כל מה שצריך כדי להביס את כוחות הרשע ואנחנו נביס אותם וימים טובים יבואו עלינו.
אנחנו ננצח כי אין לנו שום מדינה אחרת. ישראל זו המדינה שלנו ואנחנו נעשה כל מה שצריך במטרה לנצח את כוחות הרשע.
