10 שנים, שלושה חודשים, שלושה שבועות וארבעה ימים בדיוק חלפו מאז שהלייקרס זכו בפעם האחרונה באליפות ה-NBA. הלילה (בין שישי לשבת), לברון ג'יימס ולוס אנג'לס יוכלו לשים סוף לספירה הזאת עם אליפות מספר 17, שתיכנס לספרי ההיסטוריה. בין כל הכוכבים שלקחו חלק באליפות האחרונה ב-2010, אי שם כשהספירה החלה, אפשר למצוא את ג'ורדן פארמר, האיש שמכיר את העולם שלנו, ואת העולם ההוא, יותר מכל אחד אחר.
רגע לפני שהלייקרס ומיאמי יעלו על הפרקט למשחק מספר 5 בגמר ה-NBA, לקרב שעשוי לסכם את העונה המטלטלת ביותר שידעה ליגת הכדורסל הטובה בעולם, תפסנו את אקס הצהובים (גם מתל אביב) לראיון מרתק. מהפגישה עם קובי בראיינט שמעולם לא קרתה ("שוחחתי איתו כמה ימים לפני שנהרג"), דרך ההשוואות ללייקרס של אז והיום ("הקבוצה שלי הייתה מנצחת בסדרה של שבעה משחקים"), ועד לאבדיה ("פוטנציאל גדול"), בנדר ("אני מעריץ ענק") והסיפור המדהים מאחורי זריקות העונשין המכריעות של סאשה וויאצ'יץ' בגמר 2010.
לפני תשע שנים, אחרי שתי אליפויות NBA, פארמר בן ה-24 ניצל את השביתה מעבר לים כדי לנחות במכבי תל אביב ולגרום להיכל שלם ביד אליהו להתאהב. מאז הוא הספיק לחזור לקדנציה נוספת, להיכשל, ובגיל 33, הוא סופר ארבע שנים ללא קבוצת כדורסל. אבל דווקא כשהיה נראה מהצד שהחשק נעלם והקריירה מאחוריו, אחת הדמויות המפתיעות שנראו בכדורסל הישראלי סיפקה הפתעה נוספת. "לא פרשתי. אני בכושר שיא", סיפר פארמר, שלא פוסל קאמבק למכבי תל אביב. קאמבק, שבמילותיו של מאמנו לשעבר פיל ג'קסון, עשוי להיות גם "הריקוד האחרון".
מה אתה עושה בימים אלו חוץ מלתמוך בלוס אנג'לס לייקרס בגמר ה-NBA?
"יש לי כמה עסקים שפתחתי כאן באמריקה ואני מתעסק בפיתוח, בנייה ותכנון. גם בניתי את הבית שלי. קיבלתי רישיון קבלן, אני בונה בתים לאנשים ואני גר בלאס וגאס. החיים פה בהחלט שונים מישראל אבל הם נהדרים. העולם משוגע כרגע בעקבות נגיף הקורונה, אבל בכללי טוב פה".
קודם כל, הלייקרס ישלימו את המשימה הלילה במשחק 5 של סדרת הגמר ויזכו באליפות ה-17 בתולדותיהם?
"כן אבל זה לא יהיה קל. בכנות, שום דבר לא היה קל עד כה נגד מיאמי. הם קשוחים עם המון ביטחון, יש להם כמה סוגי הגנות והם משחקים ביחד. התותחים הכבדים של הלייקרס, לברון ג'יימס ואנתוני דייויס, יעשו את ההבדל. גם הצוות המסייע עושה את העבודה שלו, אז אני חושב שכרגע לוס אנג'לס קבוצה יותר טובה אבל ההיט לא ירימו ידיים בקלות".
לראשונה מאז האליפות שלך ב-2010, ללוס אנג'לס יש הזדמנות לזכות שוב באליפות. מה הזיכרון הכי גדול שלך מהתקופה ההיא?
"מבחינתי זה לא היה רק 2010. זה היה כל שלוש העונות שקדמו לאליפות והפכו אותנו לקבוצה ממש טובה. הרגשנו שאנחנו יכולים לזכות בתואר, והעבודה הקשה שנה אחר שנה עשתה את שלה. כולם ידעו מה צריך לעשות וכל אחד ידע מה בדיוק האחריות שלו. בעונה השנייה שלי בלייקרס הגענו לגמר נגד בוסטון, הפסדנו וכולנו בכינו כמו תינוקות בחדר ההלבשה. הבטחנו לעצמנו שזה לא יחזור על עצמו ובשתי העונות הבאות זכינו באליפות. זה מבאס להביט על העבר ולהגיד שהפסדנו לסלטיקס בגמר, אבל זה היה הדבר הכי טוב שיכול היה לקרות לנו, כי זה קירב בינינו ופשוט ידענו מה דרוש מאיתנו כדי לנצח".
"הזכרונות הכי גדולים שלי מהתקופה הזאת לא הגיעו בהכרח על הפרקט, אלא מחוצה לו. החבורה הזאת הפכה למשפחה שלי ועברנו הרבה ביחד. הגענו לשלוש סדרות גמר רצופות ביחד, כך שבילינו המון זמן ביחד והכרנו מצוין אחד את השני. גם התאמנו אחד לשני, היינו בנויים מעולה. היו לנו שחקנים מנוסים וגם כאלה שהם יותר צעירים ואנרגטיים. היה איזון טוב וזה היה מאוד מיוחד. הסטייל של הכדורסל השתנה מאז מקצה לקצה. היו לנו שלושה שחקנים ב'פוסט' - קובי בראיינט, פאו גאסול, אנדרו ביינום ולמאר אודום היה השחקן השישי. גם רון ארטסט (כיום מטה וורלד פיס) וטרבור אריזה היו בקבוצה. כיום יש יותר מרחב לשחקנים ואנחנו רואים יותר חדירות ושלשות".
אתה עדיין בקשר עם חלק מהשחקנים?
"כן, בהחלט. החבר הכי טוב שלי מאותה חבורה הוא לוק וולטון (כיום מאמן הקינגס). אני מאוד קרוב אליו, אבל גם אל רוני טוריאף ו-ולדימיר רדמנוביץ'. לפני התפרצות הקורונה טסנו לסקרמנטו למשחקים של לוק. אני גם בקשר עם סאשה וויאצ'יץ' וטרבור אריזה. כולנו בקשר".
דמיינת שיקח ללייקרס עשור עד שהם יחזרו לגמר ה-NBA?
"לא חשבתי על זה עד עכשיו. ברגע שקבוצה מתחילה בנייה מחדש אין לדעת כמה זמן יימשך התהליך. צריך לקחת בחשבון פציעות, טריידים, כל כך הרבה דברים יכולים לקרות. יש גם קבוצות אחרות שמשתפרות, יש המון קבוצות ברמה מאוד גבוהה ב-NBA שעושות מהלכים ורוצות לנצח. יוסטון למשל לא זכו בכלום אבל הם עושים שינויים ומנצחים. ללייקרס לא היה מזל כמו קבוצות אחרות בעשור האחרון. לברון מזדקן ודייויס שחקן חופשי בקרוב אז צריך לנצל את ההזדמנות".
הזכרת את השוני בכדורסל של אז והיום - אם נשווה את הלייקרס של 2010 ללייקרס של 2020, מהם לדעתך ההבדלים המהותיים בין הקבוצות?
"הסטייל. לנו היו כמה שחקנים גבוהים דומיננטיים והיה קשה להתכונן למשחקים נגדנו. הכדור הלך פנימה לביינום וגאסול והיו לנו שחקנים מסביב שידעו לקלוע. היינו מאוד מסונכרנים. הלייקרס הנוכחית נבנתה בקיץ האחרון, אולי חלקים ממנה בשנה קודם לכן. לעומת זאת, אנחנו רצנו ביחד ארבע שנים והכרנו מצוין אחד את השני. המשחק השתנה אבל לדעתי הקבוצה שלנו הייתה מסתדרת מול כל יריבה".
איזו קבוצה מבין השתיים הייתה מנצחת בסדרה של הטוב משבעה משחקים?
"אנחנו ללא ספק, ולא רק בגלל ששיחקתי שם. פיל ג'קסון הוא מאמן אדיר בפלייאוף. כאמור, קשה להתכונן לסטייל שלנו, כי המשחק שלנו לא התמקד בשחקן אחד בלבד או במהלך ספציפי. ברור שקובי בראיינט היה נוגע הכי הרבה בכדור אבל היינו משחקים לפי מה שההגנה הייתה נותנת לנו, זאת 'התקפת המשולש' של ג'קסון. פיל פיתח את ההתקפה הזאת כי קשה לעצור אותה. כמו כן, שיחקנו נגד גארדים מעולים בדמותם של סטיב נאש בפיניקס ודרון וויליאמס ביוטה, ויכולנו להציב מולם שומרים חזקים כמו קובי, רון וטרבור. הם היו פיזיים איתם והגארדים התקשו בסדרה של שבעה משחקים".
היית בגמר NBA, אתה מכיר היטב את האווירה, ובימים אלו אתה צופה באותו מעמד בדיוק רק ללא קהל. כמה זה משפיע על הצופים ועל השחקנים?
"ההשפעה היא קודם כל על השחקנים. הצופים עדיין רואים את המשחק בבית, טלוויזיה זו טלוויזיה והם עדיין יכולים לראות את המשחק. האוהדים לא יכולים להגיע למשחקים והשחקנים לא מרגישים את האנרגיה הזאת. הם לא יכולים לנצל את יתרון הביתיות והם אפילו לא חווים את ההרגשה של לנצח משחק חוץ, להשתיק את הקהל ולגרום לכל האוהדים ללכת עצובים הביתה. אי אפשר להמציא את ההרגשות האלה, אי אפשר ליצור אותן מחדש. ה-NBA עשתה עבודה מדהימה עם הבועה, היא נתנה לנו הזדמנות לראות וליהנות מכדורסל, והיו משחקים מדהימים בבועה, אבל הקהל הוא חלק עצום מהמשחק. זאת גם הסיבה שהעונה הבאה לא תתחיל עד שהאוהדים יוכלו לחזור".
שתף אותנו בתחושות ובמחשבות שלך במהלך אותו יום טראגי, ה-26 בינואר, בו קובי בראיינט הלך לעולמו
"לא האמנתי שזה נכון. אמא שלי התקשרה אליי מוקדם בבוקר ושאלה 'שמעת על קובי?'. היא אמרה לי שהוא נהרג ועניתי לה - 'מה זאת אומרת?'. מהר מאוד כולם הסתכלו באינטרנט והתקשרו אחד לשני. זה היה קשוח. תכננתי לטוס למשחק של הלייקרס מול הקליפרס שאמור היה להתקיים ימים ספורים אחרי שהוא מת. שוחחתי איתו בטלפון כמה ימים קודם לכן והודעתי לו שאני מגיע למשחק, קבענו להיפגש. הוא אמר לי שהוא יגיע לסטייפלס סנטר, בגלל היריבות עם הקליפרס שיצרה הרבה התלהבות בעיר. זאת תחושה מוזרה שאתה מהאנשים האחרונים שדיברו עם מישהו שהלך לעולמו, ושתכננתם לעשות דברים ביחד"
"זה היה מאוד עצוב אבל באותה נשימה המוות של קובי חיבר בין כל העולם. זה גרם לכל האנשים בעולם לעצור את מה שהם עושים, ולחשוב שאם זה קרה לקובי בראיינט זה יכול לקרות לכל בן אדם. צריך להעריך כל רגע. פגשתי את כל החברים שלי מהלייקרס בהלוויה, ועד היום אנשים עדיין חושבים על קובי ובתו ג'יאנה. בתחילת הקריירה שלו, קובי היה ידוע בתור בן אדם מרוחק וככל שהעבר הזמן הוא התפתח וזכה לאהבה מכל העולם. התרגשתי לראות את זה, זה היה מיוחד"
"למרות המוות, זה חשוב שהמשיכו לשחק, שהלייקרס משחקים טוב ושהם מקדישים לבראיינט את גופיות 'הממבה'. קובי הוא זה שלימד אותנו את החשיבות בתחרותיות, כי אלו הם הרגעים שאתה יוצר לעצמך. אתה יוצר רגעים גדולים עבור משפחות, אוהדים, ילדים והדורות הבאים. זה מרגיש שקובי עדיין 'באוויר' ושהוא חלק ממה שקורה. אנשים עדיין חושבים עליו ועל ההשפעה שלו על עולם הספורט".
מה למדת מקובי בראיינט ואיזה רגע איתו הכי זכור לך?
"לא לקחת שום דבר כמובן מאליו. הוא הקדיש את כל כולו למקצוע. המשפחה והחיים האישיים שלו נפגעו מכך, מפני שהכדורסל היה כל כך חשוב לו. רק בסוף הקריירה אתה חושב על המורשת שלך ואתה קולט שנגמר רק כשזה מאוחר מדי. הוא לימד אותי שאתה צריך לנצל את ההזדמנויות שבפניך כל עוד אתה יכול".
אתה זכית בשתי אליפויות רצופות במדים הצהובים-סגולים. מה הלייקרס צריכים לעשות כדי לחזור בעונה הבאה עם אותו רעב?
"לשמור על השלד הקיים ולצרף חלקים חדשים במידת הצורך. המשכיות זה מאוד חשוב, ואנחנו לא רואים את זה מספיק כיום. המון שחקנים עוברים בטרייד מקבוצה לקבוצה, ממדינה למדינה, בעיקר בכדורסל האירופאי. קבוצות משתנות כל שנה. בלי המשכיות קשה להיות טובים. ברגע שקבוצה נשארת אותו דבר, ברגעים המכריעים אף אחד לא צריך להוציא מילה מהפה, כי כולם מבינים אחד את השני. זה כמו מערכת יחסים רומנטית. אם אתה עם בן או בת זוג לאורך תקופה, עם הזמן תכירו יותר טוב. קליבלנד וגולדן סטייט לדוגמא הגיעו כמה פעמים ברצף לגמר, והסיבה לכך היא שהן שמרו על הסגל. הלייקרס יכולים לצרף שחקנים חדשים, אבל זה תלוי בהמון משתנים, בעיקר כלכליים"
בפלייאוף הנוכחי ראינו כמה קבוצות מוכשרות מאוד שלא עמדו בציפיות או בלחץ. מה המנטליות הנדרשת לקבוצה שמתמודדת על אליפות?
"ללמוד איך לנצח. זה לא תמיד יהיה יפה לעין. במשחק 7 נגד בוסטון בגמר 2010 התוצאה הייתה 79:83. זה הרגיש יותר כמו קרב היאבקות. הגישה הייתה שאם אנחנו לא פוגעים, גם הם לא יפגעו. אתה צריך להבין שהסטטיסטיקה לא משנה, התוצאה לא משנה וגם ליכולת האישית שלך אין באמת חשיבות. אתה צריך למצוא את הדרכים שיעזרו לקבוצה שלך לנצח".
ותודה לסאשה וויאצ'יץ' (קלע את זריקות העונשין המכריעות במשחק 7)
"לגמרי, סאשה דייק בשתי זריקות עונשין חשובות. הוא גם לא שיחק טוב במיוחד או שותף יותר מדי. הנה סיפור מצחיק. רון (ארטסט) קלע שלשה גדולה כמה שניות קודם לכן ואני זוכר שפיל ג'קסון אמר לנו שבוסטון הולכת לעשות עלינו עבירה. ואני זוכר שבמהלך פסק הזמן רון ביקש מג'קסון לרדת לספסל כדי שיכניס את וויאצ'יץ', מהסיבה הפשוטה שהוא קלעי עונשין טוב יותר. פיל ענה לו: 'אתה רוצה שאכניס את סאשה? אין בעיה, אכניס את סאשה. מגניב'. ואז כמובן הכדור הלך לוויאצ'יץ' שקלע פעמיים מהעונשין כי הוא מתאמן על הזריקות האלה כל הזמן. רון ארטסט אמר שהוא כל כך רצה לנצח, עד כדי כך שהוא העדיף את סאשה על המגרש במקומו כי הוא קלעי עונשין טוב יותר. רק מי שהיה על הספסל בפסק הזמן ידע את זה".
ואם כבר דיברנו על המנטליות של אלופה, מה היה חסר לקליפרס ולדוק ריברס שאימן אותך בעבר כדי להצליח בפלייאוף?
"הרבה. אני חושב שהם פשוט לא בנויים לקחת אליפות. זאת קבוצה חדשה שעדיין מנסה להבין מה קורה איתה. זה קשה לזכות באליפות, זה ממש קשה. אנשים לוקחים את זה כמובן מאליו. אתה צריך להקריב המון וכל אחד צריך לדעת מה התפקיד שלו. דנבר שיחקה כדורסל טוב יותר, גם כשהיא פיגרה 3:1. האם הם יזכו באליפות בעונה הבאה? לא. מה יקרה איתם בהמשך? אי אפשר לדעת".
מה דעתך על הכישרון הישראלי דני אבדיה שעתיד להיבחר בטופ 10 בדראפט ה-NBA הקרוב?
"ראיתי רק סרטונים בודדים שלו, מעולם לא ראיתי משחק שלו. שמעתי עליו המון דברים טובים, הוא שחקן מאוד ורסטילי שיכול לבצע הרבה פעולות על הפרקט. יש לו פוטנציאל גדול וחלק מההצלחה שלו תלויה בקבוצה שתבחר אותו. הקבוצה העתידית שלו תצטרך להאמין בו ולתת לו גב. התרחיש האידיאלי מבחינתו הוא להגיע לקבוצה שלא תנצח יותר מדי ושלא יהיה אכפת לה להפסיד. ביורוליג, לשם השוואה, זה לא יכול לקרות, זה שונה מאוד. כן יצא לי לראות את לוקה דונצ'יץ', ששלט באירופה בגיל מאוד צעיר. אגב, אני עדיין מעריץ ענק של דראגן בנדר. שיחקתי איתו במכבי והוא נבחר במקום שלא נתן לו להתפתח בדרך הנכונה. הפוטנציאל שלו עצום".
במבט לאחור על הקדנציה השנייה שלך במכבי תל אביב, מה לא עבד שם?
"אני לא חושב שהייתי עושה משהו אחר. פשוט הפסדנו כמה משחקים בתחילת העונה, וככה עבד היורוליג באותה תקופה. היום כבר יש דמיון הרבה יותר גדול ל-NBA. בשיטה הקודמת, אם היית מפסיד שניים-שלושה משחקים במחזורים הראשונים, לא היה לך סיכוי להעפיל שלב. הפסדנו כמה משחקים בהתחלה, פיטרו את המאמן גיא גודס והמצב הדרדר. ז'אן טבק הגיע עם תפיסה שונה וזהו זה".
אתה חושב על האפשרות להחיות את הקריירה שלך ולחזור לשחק?
"אני חד משמעית עדיין יכול לשחק, אבל אין לדעת. זה תלוי איפה ומתי, אצטרך שהרבה דברים ילכו בדרך שלי. נכון לעכשיו אני מאוד נהנה מהחיים שלי והעולם משוגע מדי כדי להסתובב. יש לי גם משפחה, שני ילדים, שבאים איתי. זאת פשוט תצטרך להיות הזדמנות טובה. אני ללא ספק מתגעגע לכדורסל, אני עדיין משחק ודואג להתאמן כל הזמן. אני בכושר כדורסל נהדר, כנראה הטוב בקריירה, כי אני מתבגר, מקבל יותר ניסיון ומבין טוב יותר את המשחק שלי. לא פרשתי באופן רשמי, זה בטוח".
לסיים את הקריירה בישראל זאת אופציה שיכולה לעלות על הפרק?
"ישראל זאת תמיד אופציה נחמדה. לא אשחק בשום קבוצה בישראל שהיא לא מכבי תל אביב, אבל זה כבר סיפור אחר".
האוהדים הישראלים מאוד אוהבים אותך ומתגעגעים אליך. תגיע לביקור ברגע שהקורונה תהיה מאחורינו?
"ברור שהם אוהבים אותי, אבל גם אני מאוד אוהב אותם ואת המדינה. אני אזרח ישראלי ואבא שלי החורג מתל אביב, ככה שהקשר הזה מיוחד עבורי. ברגע שהעניינים יירגעו אגיע לביקור, אין לי ספק".
לסיום, יש לך מסר לאוהדים הישראלים בכלל ולאוהדי מכבי תל אביב בפרט?
"תמיד אוהב אותם. מכבי מאוד מיוחדת עבורי, אני אוהב אותה. אני יודע שהם זכו באליפות בעונה שעברה ושהעתיד שלהם ורוד. תמשיכו לעודד את הקבוצה ולצפות במשחקים, אני יודע שאתם מחכים בהתלהבות לרגע שתוכלו לחזור ליציעים. גייט 11... אני עדיין עוקב אחר תוצאות, יש לי מקום חם ומיוחד בלב עבורם".
