כמו שפונה רפי רשף כמעט לכל מרואיין שלו ופותח ב"קודם כל, ברכות", כך נפתח אנחנו. ותודה לאל, ולאדם סילבר, יש על מה ואת מי לברך. בראש ובראשונה את הקומישנר, ששוב הצליח איפה שכולם נכשלו ונכשלים. ואז את הליגה הנפלאה הזאת, שהצליחה לייצר גם כמות, גם איכות וגם את שאר ה"פרופס" שמלווים אירועי ספורט, כולל אפקטים מיוחדים, ניראות ושמע מהפנטים, והצגה רבת משתתפים ללא דופי. כל זה במציאות הזוייה ולא מוכרת. והבועה אכן היתה כזאת, מרתקת, כמעט דמיונית, ולא מהעולם הזה. או בתרגום חופשי לאנגלית - "מג'יק קינגדום". והכל תוך כדי הכאוס העולמי והספורטיבי שעובר עלינו.
ברכות לשחקנים שהשתתפו בהצגה, על סיום עונה רגילה מרתק, על פלייאוף תחרותי ואטרקטיבי ועל סדרת גמר שעמדה באתגר וסיפקה את הסחורה - למרות אקורדצ'יק הסיום האנטי קליימטי. שאפו על היכולת והרצון שלהם לקחת חלק בניסוי הזה, תוך הירתמות מעוררת השראה למאבק אזרחי סוציאלי למען מטרה נאורה של שיוויון, אחדות וכבוד האדם באשר הוא. הם ניצלו בדרכים מכובדות ויצירתיות את זכותם להביע מחאה, ולא להיות לעכברי מעבדה בידורית.
ברכות ללייקרס על האליפות ה-17, שמשווה את זה מספר הזכיות שלה עם זה של הנמסיס מבוסטון (מישהו אמר רפא/פדרר, שתכננו תאריכית שוויון דומה בתאום עם ראשי ליגת הכדורסל האמריקאית?). ברכות ללברון ג'יימס על שהצליח איפה שלא הצליחו חלק מהגדולים שידע הענף - לארי בירד וקווין מקהייל, סטף קרי וקליי תומפסון, ג'יימס וורת'י ודוויין ווייד – ושם על האצבע טבעת אליפות רביעית. סחתיין על דני גרין, (זה שהחטיא את הזריקה המכרעת במשחק 5 שאף אחד לא יזכור מחר), כמו גם על לברון, על אליפות אישית שלישית עם 3 קבוצות שונות (רק רוברט הורי וג'ון סאלי הגיעו להישג זהה בהיסטוריה של הליגה).
ולבסוף, ברכות למארגנים, לכיסוי הטלוויזיוני והתקשורתי, לסבלנות של כולם בבועה באורלנדו - ובעיקר, ברכות לנגיף הקורונה, שהבין עד מהרה שמתחם הדיסני-וורלד שבפלורידה הוא מחוץ לתחום עבורו, לפחות לקצת יותר משלושה חודשים. ועכשיו, כדורסל.
בתנאי מעבדה סטריליים, כמעט תרתי משמע, זכינו לכדורסל טקטי מהצפוי, שמענו קולות שלא שומעים ממאמנים ושחקנים שיש סביבם אלפים על אלפים של אנשים, ומצאנו תתי סיפורים על המגרש ומחוצה לו שאולי לא היינו נחשפים אליהם בתנאים הרגילים. היו שרצו לראות ולשמוע יותר "דם רע" בין הקבוצות והשחקנים על הפרקט. למעשה, במשך כל ששת משחקי סדרת הגמר חיפשנו את הסטירה המכוונת, הדחיפה המלוכלכת, הבעיטה המתסכלת או את ה"נגחה" המאיימת. אבל חוץ מאיזה "חיבוק" היאבקות בין ג'ימי באטלר ודווייט האוורד במשחק 5, לא קיבלנו כלום.
מצד שני, איך אפשר לצפות למכות בין שחקנים ששלושה חודשים נתקלים זה בזה ברחבי מתחם הבועה, במרבצי הגולף, בבריכת השחייה, במתקני השעשועים, אצל הספר המקומי היחיד, בחדרי האוכל, במעלית שבדרך לחדר במלון וכו'. כך, גם אחרי משחקים חורצי גורלות, קשה להימנע מאינטראקציה. וכשנפגשים - מדברים, אולי מלבנים, אולי מסתחבקים, כי אם כבר לחיות בכלוב של זהב תקופה כל כך ארוכה ללא מגע עם חברים ובני משפחה, אז נהפוך את אלה שלידי, ולו לכמה רגעים, לכאלה. סוציאלית, זה מה יש.
וכך יצא שבמקום איזו "לטמה" של אמוציות וטירוף לנצח, קיבלנו לא מעט חיוכים הדדים בין שחקנים, ועזרה בקימה מהפרקט אחרי נפילה, וצ'פחה ידידותית על הדרך. מצד אחד מובן, אבל מצד שני... מה עם איזו בעיטה מכוונת ל... (אתם יודעים לאן), שמלווה במשפט הקלאסי: "חכה חכה אני אתפוס ת'ך באזרחות!"
אנחנו, הצופים, לקחנו וחיבקנו בחום את החבילה הזאת. כי היא הייתה הכי מהנה, כיפית ואוטומטית לאנשים. היא סיפקה מדי לילה את האסקפיזם שכולנו שיווענו אליו. היא הצליחה להשכיח לנו את המגיפה המטורללת שנעלמה כליל כששערי הבועה הטלוויזיונית הכניסו אותנו אליה – 0 נדבקים, 0 שערוריות, 0 הפרות נהלים, 0 התחכמויות ו 100% עמידה בפיתויים ועמידה ביעדים. ואנחנו התייצבנו כל פעם לאשמורת תיכונה שנשקה לשלישית כדי לקבל אושר מזוקק, אולי מדי, אבל כזה שיצר קונצנזוס של הנאה מספורט ברמה הכי גבוהה שלו, עם אליפות מיוחדת, בתנאים מיוחדים ושווים, ללא ג'ט-לגים, מזוודות, בתי מלון והסחות דעת חיצוניות.
זו אולי האליפות שהושגה באופן הכי נייטרלי, שבה, בסופו של דבר, ניצחה הקבוצה המוכשרת ביותר, המאוזנת ביותר מבחינת צעירים ו-ותיקים, שרצו לטעום שוב את השמפניה מהגביע ע"ש לארי אובראיין. ליד האליפות המוצדקת של הלייקרס אין כוכבית, אלא שני כוכבי על. אין ספק, אלא ספיקת כפיים בייראה, בהשתאות ובהערכה לדרך ולהישג המרשים.
אז ברכות. לכולם. לג'ימי באטלר על התעלות אנדר-דוגית מובהקת. לדמיאן לילארד על רגעים בלתי נשכחים. לקסם של לוקה דונצ'יץ'. לווירטואוזיות של דונובן מיטשל. לדומיננטיות של ניקולה יוקיץ'. לוורסטיליות של ג'מאל מארי. לסי פי טרי. לקיי סי פי. ולקריסטפס פי. ובעיקר בעיקר, לספולסטרה, ווגל, אנתוני דייויס ולברון ג'יימס על פינלה סופר מרשים. תודה על קיץ בלתי נשכח, על לילות משכרים ללא שינה, על שמירה על אש האהבה שלנו לליגה הזו, למשחק הזה, לכדור הכתום. להתראות בעונה הבאה, באיזו צורה של תהיה. יושב סופר את הדקות.
JOB'S FINISHED: YOUR LOS ANGELES LAKERS ARE NBA CHAMPIONS pic.twitter.com/Dnxtgt9i1d
— Los Angeles Lakers (@Lakers) October 12, 2020
