להיות ראשון זה מחייב, טענה פעם ססמה של בנק גדול. להיות ראשון בדראפט זה לא רק מחייב – זה עול עצום של ציפיות. אם תהיה גרוע, תמיד יסתכלו על כוכבים שנבחרו 13 או 27 וישאלו מי הדביל שבחר בך ראשון. אם תהיה סתם "טוב", זה לא מספיק; את הבחירה בך חגגו עוד לפני שחבשת כובע, אליך נשואות עיניה של עיר שלמה כדי שתושיע אותה. להיות הבחירה הראשונה בדראפט זה חתיכת כאב ראש.
מצד שני, אם נבחרת ראשון, זה בדרך כלל (סליחה, אנתוני בנט) מעיד על כך שיש לך את מירב הכישורים להפוך לסופרסטאר. רבים מהשחקנים ששלטו ב-NBA בעשורים האחרונים – מקארים עבדול ג'באר עד שאקיל אוניל, מהאקים אולאג'ואן עד טים דאנקן, ממג'יק ג'ונסון וג'יימס וורתי עד לברון ג'יימס – היו כאלה. בעונה הנוכחית, התקבצו להם יחד שני זוגות ושלישייה אחת של שחקנים שנבחרו מספרי 1 בדראפט, ואפילו בדראפטים עוקבים (כולל בלייק גריפין ודריק רוז מדטרויט). דרך מספרי 1 ברחבי הליגה, ודרך הציפיות מהם, נספר כאן את סיפורה של עונת 2019/20.
השלישייה / לוס אנג'לס לייקרס
זה לא היה אמור להיות ככה. לברון ג'יימס ואנתוני דייויס, שנבחרו בהפרש של 9 שנים, ב-2003 וב-2012, היו אמורים להיות צמד. ג'יימס מתמודד מול ציפיות בלתי אפשריות עוד מהתיכון, והתבקש להציל את קליבלנד, עיר ספורט מקוללת. בעונה בה יחצה את גיל 35, הוא עשוי להעביר את שרביט הדומיננטיות בליגה לדייויס. ואז, מעשה שטן, בוגי קאזנס קרע רצועה בברך ודווייט הווארד, מספר 1 מודל 2004, אחרי שעבר ראיונות, מבחנים וחקירות צולבות, נבחר למלא את מקומו.
על פניו, סנטר מחליף בן 34 לא אמור להיות כזה סיפור, ובטח לא לקבל נפח כזה של סיקור. רק שהווארד שרף בשנים האחרונות חדרי הלבשה, עד שהגיע למצב בו חוזהו אינו מובטח. בקבוצות האליפות של לברון תמיד היתה נוכחות חזקה של וטרנים בחדר ההלבשה – ריי אלן, מייק מילר, שיין באטייה, צ'אנינג פריי. אצל הלייקרס יש לא מעט וטרנים עם אישיות, הממ, מעניינת, בסגנון רג'ון רונדו וג'בייל מגי. אם הווארד יתחיל עם אוף ופוף, ללברון ודייויס לא תהיה סבלנות לקיטורים שלו – הוא פשוט יעוף. אם הווארד, שמגיע לעונה עם גוף של אל יווני ותספורת של אליל קיי-פופ קוריאני, יצליח איכשהו להתיישר, ולהזכיר את מה שהיה פעם ביכולת להגן על הצבע ולאסוף ריבאונדים חשובים, הוא עוד עשוי להיות חוליה חשובה באלופה.
הכימיה בין שני מספרי 1 האחרים תהיה פחות בעייתית. לברון ודייויס, שני פורוורדים בנשמה, ישחקו דקות רבות כרכז וכסנטר, הודות לכדורסל נטול העמדות של היום; והודות לאינטליגנציית משחק עילאית ולוורסטיליות התקפית קטלנית של שניהם, יהיה כמעט בלתי אפשרי לעצור את משחק הפיקנרול שלהם. תחושת הדחיפות הנובעת מהשנה האחרונה בחוזה הנוכחי של דייויס ומהמירוץ של ג'יימס נגד הזמן, עשויה להזניק אותם הכי גבוה שאפשר, או לרסק הכל בקול תרועה רמה.
הנבחר / ניו אורלינס פליקנס
לברון ודייויס מעבירים אותנו באופן טבעי לדרום החם, ואל האיש שהרים באוויר את מחלקת המכירות של הפליקנס, ואת ראשה של העיר ניו אורלינס. אלווין ג'נטרי הצהיר שלא מצפים מזאיון וויליאמסון לעטות גלימה ולעוף, הצהרות שלא ממש מזיזות לספונסרים הרבים שכבר חתמו איתו, או ל-12 אלף רוכשי המנויים בקיץ – שיא חדש למועדון, ותנופה שיווקית שעשויה למנוע מהעיר המוכה לאבד את קבוצת הספורט שלה. כל אלה קנו כרטיס, או שילמו הרבה כסף לקפיץ בגופיה מספר 1, כדי שיעטה גלימה ויעוף. הבעיה העיקרית? בינתיים הוא לא ממש עף, אלא יעביר לפחות את החודש וחצי הראשונים בהחלמה מניתוח ברך לא פשוט.
זאיון הוא לא עוד כדורסלן, אלא אדם ממגנט, סקורר מחונן וסרט היילייטס מהלך. אבל אין לו את ראיית המשחק ויכולת המסירה שהיתה ללברון בזמנו, אין לו את הגובה של דייויס, והפציעה בברך רק הגבירה את החששות מבריאותו, אחרי כל תמרורי האזהרה שבדרך. מסביבו, ג'רו הולידיי, לונזו בול, ג'ייג'יי רדיק, ברנדון אינגרם וניקייל אלכסנדר ווקר יצטרכו להסתגל זה לזה, ושני המיובאים המרכזיים מהלייקרס בעסקת דייויס עדיין לא הצליחו להפגין קליעה יציבה מבחוץ בעונותיהם הראשונות.
ההסתמכות הכמעט מוחלטת של וויליאמסון על כוח ואתלטיות, והעובדה שיותר מ-80% מהזריקות שלו בעונה שעברה נלקחו מאיזור הטבעת, עלולות להוות מכשול בליגה של הגדולים. גריפין בנה רוטציה עמוקה ומנוסה, שאמורה לדעת להתמודד על מקום בפלייאוף גם עם עונת רוקי בינונית של וויליאמסון ואפילו, חלילה, בלעדיו. אבל הציפיות מזאיון כל כך גבוהות, שיהיה כמעט בלתי אפשרי עבורו לעמוד בהן. "אל תדפוק לי את הרקורד", ביקש רדיק, וטרן שהיה בפלייאוף בכל שנה בקריירה, מהרוקי. זה היה בצחוק. בעצם, לא בטוח.
סימן הקריאה והשאלה / פילדלפיה סיקסרס
בן סימונס, הנבחר הראשון בדראפט 2016, ישב בצד פצוע בעונה שהכילה שאריות Process, היה אדיר בעונת הרוקי שבה הגיע לפלייאוף, והיה שחקן מפתח במועמדת לאליפות בעונה השנייה. בעונה השלישית שלו על הפרקט, הוא יכול לעשות את ההבדל בין קבוצה שתיפול ברגע האמת – לבין זו שתביא לעיר אחוות האחים אליפות ראשונה מאז שנות ה-80. עד כדי כך.
סימונס וג'ואל אמביד, הכוכב השני בסיקסרס, הם אחד הצמדים המוזרים בליגה. סימונס אוהב לרוץ בכל מחיר, אמביד מעדיף להגיע אחרון כטריילר, ואז להחנות בצבע. אמביד הוא גארד בגוף של סנטר, סימונס גוף של פאוור פורוורד בעמדת הרכז. הראשון אוסטרלי מופנם ומחושב, השני קמרוני מוחצן וגדול הטראש-טוקרים בליגה כיום. שניהם אתלטים נדירים ושחקני הגנה משובחים, אבל רק אחד מהם גם רגיל לקלוע לשלוש – מה שמגביל מאוד את הקומבינציות בהן הם יכולים לפעול יחד.
"אני לא הולך לכדרר החוצה לשלשות, אבל אם תהיה שלשה פנויה, אקח אותה", אמר האוסטרלי באחד הימים הראשונים של קדם העונה, באחד המשפטים הכי מעניינים לגבי מירוץ האליפות. "זה רק עניין של ביטחון, את הקליעה יש לי", הוסיף בראיון לשאמס צ'ארניה. הוא לא צריך להיות סטף קארי, אבל מספיק שיקלע העונה שלשה לערב ב-32 אחוז, והתקרה של פילי עפה לשמיים.
גר זאב עם כבש / מינסוטה טימברוולבס
הפער בין ההייפ שקיבל דראפט 2014 לבין האיכות בפועל של שני הנבחרים הראשונים בו, די פסיכית. אנדרו וויגינס וג'בארי פארקר נחשבו להבטחות ענק, אבל החלו לדעוך בשלב מאוד מוקדם בקריירה. וויגינס מתחיל עונה עם חוזה עתק כשהתדמית שלו היא של שחקן חסר דרייב ולב, ופארקר כבר הפך לנווד והצטרף לאטלנטה כגלגל רזרבי. שנה אחרי שהעבירה לשורותיה את וויגינס מקליבלנד, זכתה מינסוטה גם בבחירה הראשונה בדראפט 2015, וקרל אנתוני טאונס, עם וויגינס לצדו, היה אמור להפוך את הוולבס למועמדים לאליפות תוך 4-5 שנים.
ובכן, עברו 4-5 שנים. טאונס הוא אחת ממכונות ההרס המשוכללות בליגה בהתקפה, אבל אי אפשר לסמוך עליו שישיג עצירה ברגע קריטי. וויגינס הוא אתלט גדול עם פוטנציאל בשמיים, אבל כל בנאדם יכול רק לחלום על פרטנר שיאהב אותו כמו שוויגינס אוהב לקחת זריקות גרועות או להיעלם לדקות ארוכות. נכון שהיו לא מעט משתנים מתערבים – המוות של פליפ סונדרס, הפיאסקו של ג'ימי באטלר, והמאמן/נשיא/רס"ר/מענה שבויים בשם טום ת'יבודו – אבל לא רק שהוולבס אינם מועמדים לאליפות, הם מפנטזים על פלייאוף. העונה אין זרקורים ולחץ, יש מאמן צעיר שלא מאמין באימוני קריעה ויש הזדמנות להפתיע את כולם. השאלה היא אם הם גם מוכנים לעשות את מה שצריך, בעיקר וויגינס, כדי להזכיר באיזה מקום נבחרו.
איש המסתורין / אורלנדו מג'יק
אם מדברים על פרויקטים שהתקלקלו מהר, המניות של מרקל פולץ צנחו מהר יותר משלוקח לאבוקדו לעבור משלוש השעות בהן אפשר לאכול אותו לרגע בו הוא משחיר וצריך לזרוק הכל לפח. ב-2017 הוא נבחר ראשון בדראפט, ב-2018 הסיקסרס שמו אותו בחמישייה הפותחת כדי לתת לו ביטחון אבל גירשו אותו מהפרקט אחרי ההפסקה כדי להרוס לו את הביטחון, וב-2019 הוא עבר לאורלנדו תמורת שחקן ספסל ובחירת דראפט. חברו את זה לזריקה שנכנסה באחוזים גבוהים בקולג', ועל ידי שינוי מכניקה הזוי הפכה לנקודת תורפה - וקבלו את גרסת המציאות לגיף המפורסם של Well, that escalated quickly.
באורלנדו יש יותר פרויקטים של בנייה מאשר תמ"א 38 ברמת גן. ג'ונתן אייזק, מו במבה, יש האומרים שארון גורדון יום אחד ימצה את הפוטנציאל הדריימונד-גריני/בלייק גריפיני הטמון בו. בנוסף אליהם יש את פולץ, שמעמדת הרכז המחליף מקבל עכשיו שקט נפשי, ריחוק מסביבה לוחצת ומלחיצה, ומאמן מוערך, יסודי ושייתן בו אמון. אז אם לא אם לא עכשיו, כפי שזימר רבנו יהורם גאון, אי-מתי.
