הפעם הראשונה שלי באורקל ארנה היתה אי שם בינואר 2010. הלכתי למשחק של הווריירס נגד סקרמנטו קינגס כדי לצפות באחד, עמרי כספי. יסלח לי כספי, שכבודו במקומו מונח, אבל יש שני דברים אחרים שאני זוכרת מאותו ערב. הראשון הוא הרעש, השני הוא שיחה עם אוהדים ותיקים של גולדן סטייט בתחנת הרכבת אחרי המשחק, על הרוקי ההוא, סטף קרי.
המאזן שלו באותו ערב לא היה כזה מרשים – 12 נקודות, 4 אסיסטים, שלושה ריבאונדים וחטיפה ב-34 דקות, אבל אוהדי הווריירס אכולי האכזבות ידעו לזהות כבר אז שביב של תקווה. "זה שחקן שממש יהיה כיף לראות אותו מתפתח כאן", הם אמרו לי. חודש אחר כך, הקינגס חזרו לאורקל ארנה, וגם אני, והפעם קרי סיים עם 24 נקודות, 15 אסיסטים ותחושה שהאוהדים ההם עלו על משהו. את שני המשחקים ההם הווריירס ניצחו, אבל סיימו את העונה במאזן שלילי של 56:26.
שש שנים פחות שבועיים אחר כך, ומי בכלל זוכר את הווריירס של אז, אבל הארנה – על יושביה ועובדיה – נותרה כשהיתה. הרעש אותו רעש ("באמת רועש כאן כמו שאמרו", אמר שכני לשולחן שביקר לראשונה באורקל ארינה), והקבוצה, קבוצה קטנה שמחוברת לקהל שלה ולאיזור שלה (המפרץ המזרחי של סן פרנסיסקו, לפני הכל) שהפכה להיות הקבוצה הכי גדולה שיש, אבל מסרבת להתנהג כמו אחת.
וקרי? הרוקי של אז הפך להיות האחד אלוהינו של מפרץ סן פרנסיסקו היום, והאוהדים של הדאבניישן, שמילאו את הארנה מול הקינגס בעונה בה הם ניצחו רק שליש מהמשחקים שלהם, מקבלים היום את הפרס על ההתמדה. אליהם מצטרפים רבים מאנשי המפרץ, שתמיד רעבים לספורט, ובזכות קרי והחבורה גילו שיש בו גם ולא רק את הסן פרנסיסקו ג'יאנטס בבייסבול (שלוש אליפויות בשש השנים האחרונות) או סן פרנסיסקו פורטי-ניינרס שהגיעו לגמר הסופרבול ב2013.
"בנובמבר ודצמבר הווריירס היו הנושא השלישי הכי מסוקר בכל הסן פרנסיסקו כרוניקל", אומר ראסטי סימונס, כתב הכרוניקל, העיתון המקומי הגדול והחשוב בסן פרנסיסקו. "זה לא קרה אף פעם, אפילו לא בתקופה של הג'יאנטס, אפילו לא בתקופה בה הווריירס לקחו אליפות. קשה להכניס סיפורי ספורט שיתעניינו בהם ברמה כזו בעיר עם כל כך הרבה פוליטיקה ותרבות".
סימונס, שהחל את קדנציית סיקור הקבוצה שלו יחד עם קרי ב-2009, מספר שלצד האוהדים שנשארו עם הקבוצה לאורך השנים, בהחלט יש גם "טרמפיסטים". "ראינו את זה בארבעה עשר הימים האחרונים, בסבב משחקי החוץ של הקבוצה. פעם היו מחכים ליד המלון חמישה או שישה אוהדים, עכשיו היו עשרות. בבוסטון היינו בקולג' שנקרא אמרסון, וכשהסטודנטים שמעו שהווריירס נמצאים שם, הם פשוט צבאו על המלון. זה היה קרקס אחד גדול."
"האווירה אותה אווירה, הכל דומה למה שהיה כאן פעם", סימונס ממשיך, "אבל יש הרבה יותר אנשים שרוצים להצטרף. כל הכרטיסים ל-148 המשחקים האחרונים כבר נמכרו, כך שתמיד יהיה כאן משוגע ומלא, אבל זה הפך להיות כמו עם גרין ביי, יש 19 אלף אנשים ברשימת ההמתנה לכרטיסים למשחקים. זה הפך להיות דבר ענק. פעם היינו מחפשים בכוח סיפורים שיעניינו את הקוראים שלנו, אבל עכשיו אנשים מתעניינים וקוראים הכל. היה סיפור על השירותים אצל סטף קרי בבית וקראו גם את זה. אפשר לכתוב עליו הכל וזה לא ייגמר."
הפעם האחרונה בה קליבלנד וגולדן סטייט נפגשו באורקל ארנה היתה ב-14 ביוני, משחק אחד לפני סיום סדרת הגמר בין הקבוצות. בין האליפות של גולדן סטייט למשחק הזה ביניהן קרו כל מיני דברים, כמו המאזן הפסיכי האלופה. המפגש בין השתיים מהווה בהחלט סיבה למסיבה בארנה ואין יום טוב יותר למסיבה מאשר חג המולד. שתיים בצהריים זו השעה המושלמת למשחק כדורסל – בין פתיחת המתנות של הבוקר וארוחת החג של הערב – ואת האווירה החגיגית היה אפשר להרגיש כבר ברכבת בדרך לאולם, יחד עם האוהדים שהתחמשו בכובעי סנטה וסוודרי חג מולד בכחול וצהוב (זה מכוער אפילו יותר מהגרסא האדומה-לבנה הסטנדרטית, אבל עדיין משובב נפש בדרכו שלו).
קטעי הבידור לפני ובמהלך המשחק כללו מעודדות בתלבושות של סנטה קלאוס לצלילי שיר הכריסמס המאוס בהיסטוריה (לפחות אם אתם גרים בארה"ב ושומעים אותו בסופר מדי יום מאז אוקטובר), All I Want for Christmas Is You, כלבים בסוודרי חג מולד מקפצים בין עצי חג מולד מקושטים על הפרקט (לא, גם לי אין מושג), וגרסאות היפ הופ מעודכנות למזמורי חג מולד בני יותר ממאה שנה. "ידענו שיהיה אינטנסיבי," אמר אנדרו בוגוט בסיום, "זה משחק שקיבל כזה סיקור רחב בתקשורת הבינלאומית, ועוד ביום חג המולד, ידענו שיהיה ככה".
יותר מ-19 אלף אוהדים מילאו את האולם באורקל ארינה. רובם מקומיים שהגיעו לבלות את החג עם המשפחה באולם או שמחו שיש להם תירוץ טוב לברוח ממנה לכמה שעות. גם אוהדי קליבלנד הגיעו והתפזרו ברחבי האולם, אבל היה אפשר לשמוע אותם לא רע בכלל ברגעים בהם אוהדי גולדן סטייט בחרו לשתוק.
פה ושם היה אפשר למצוא אוהדים שהגיעו ממקומות רחוקים יותר. ווסלי בן התשע הגיע למשחק משיקגו, זו היתה מתנת חג המולד של הוריו עבורו. הוא הגיע לבוש בחולצה של סטף קרי, האליל שלו והסיבה בגללה הוא אוהד ווריירס, כמו אביו. אמא שלו, קים, בכלל אוהדת קליבלנד ("בגלל לברון!" היא מסבירה) ובלי להתבלבל ישבה בין השניים לבושה בסוויטשרט של הקבאלירס. "הם ממררים לי קצת את החיים", היא צחקה בהפסקת המחצית והצביעה על בעלה ובנה, "אבל אני בטוחה שקליבלנד תנצח. זה יהיה נס חג המולד שלנו!".
הרבה ילדים באולם, כמו ווסלי, הגיעו לשם בגלל קרי. "הוא נותן כל כך הרבה מוטיבציה לילדים לשחק היום", אומר קליי תומפסון, "יש לו כשרון ענק שאי אפשר לשכפל וזה נותן לילדים המון השראה. אני חושב שזה נהדר לכדורסל." הסדרנים והמאבטחים באולם – רבים מהם עובדים שם שנים רבות – היו בטוחים שהווריירס ינצחו, גם ברגעים הצמודים. "המשחק אולי צמוד עכשיו," אמר לי אחד הסדרנים, שבילה את רוב המשחק בצפייה בו, כי חוץ מלכוון את הקהל המנומס בתחילת המשחק, בסופו ומניעת תצלומים בלתי פוסקים של סטף קרי, הם לא עושים יותר מדי, "אבל ננצח, בהפרש של 10-12 נקודות".
קים כנראה התאכזבה בסיום. הסדרנים והקהל לא, גם אם לא זכה לאחד ממשחקי הכדורסל היפים יותר שנראו על הפרקט באורקל. אבל עוד וי נרשם על נצחון, המאזן המדהים עלה ל-28 נצחונות והפסד אחד – דריימונד גרין נזקק לחמש עשרה שניות כדי להיזכר באיזה מאזן הם עכשיו – והתקף הלב הקולקטיבי שחטף הקהל מוקדם יותר במשחק כשקרי ירד לחדרי ההלבשה עם פציעה בקרסול נשכח כלא היה.
"לא הייתי מתוחה בכלל", אמרה עיישה קארי, אשתו של, על המשחק הצמוד והמדובר. "תמיד כיף לי לשבת ולראות אותם משחקים, הם כל כך נהנים על המגרש!". אביו, דל קרי, שחקן עבר בעצמו אמר: "זה מרגש לראות שחקנים גדלים על המגרש והופכים להיות שחקנים טובים. לראות שחקנים עוברים דרך כל השלבים של המערכת, לומדים ונעשים טובים יותר, וזה הרבה יותר מיוחד כשזה מישהו שקרוב אליך, ובאווירה ומערכת המדהימה כמו שיש כאן בגולדן סטייט".
בחדר ההלבשה, ריילי קרי בת השלוש, שהגיעה בשמלה לבנה חגיגית ונוצצת לכבוד החג, זוכה לקצת זמן איכות עם אבא בעבודה. היא יושבת בתוך הארון של סטף, שמדבר איתה בעליזות בזמן ההתלבשות לאחר המשחק. כשהוא מבקש ממנה לתת לאבא את הסוודר הכחול היא קצת מסתבכת, אבל כשהמשימה סוף סוף מושלמת בהצלחה הוא ניאות להסתובב אל העיתונאים שרק אז באים ומקיפים אותו בהמוניהם.
בצד של קליבלנד יש הרבה פחות עיתונאים. לברון מי? רק דייויד בלאט משדר עסקים כרגיל. "הגענו לכאן להתחרות ולנצח," הוא אמר, "אין לי תלונות. שיחקנו את המשחק כמו שרצינו לשחק מול הקבוצה הזו". אימאן שמפארט, לעומת זאת, נראה כאילו מישהו דרס לו את הכלב כשעזב את חדר ההלבשה, אבל בסופו של דבר, למרות שכולם הזכירו – שוב, ושוב ושוב – שזה רק עוד משחק בעונה הרגילה - בשיחות במבוך המסדרונות שמאחורי הפרקט באורקל ארנה הספירה לאחור למשחק הבא בין השתיים כבר התחילה. או לפחות תתחיל מחר, כי בכל זאת, כריסמס, אמרו כולם ומיהרו לנטוש את הארינה לעבר ארוחות החג שלהם – יש סדרי עדיפויות בחיים.
