כאשר הכרוז באובורן הילס פאלאס יכריז "דייייי-טרויט" והקהל יענה לו "בסקטבול!", תוכלו לנחש לבד שהאוהדים חזו זה עתה במהלך מלא קשיחות עילאית. כאשר בבוסטון בונים סגל מצליח, הקבוצה לרוב תהיה קבוצתית ואינטליגנטית לעילא. בצד הזהוב-סגול של לוס אנג'לס יחפשו בדרך כלל את הסנטר הגדול הבא (אהמ ג'אליל אוקאפור, ג'ים באס, אהמ ג'אליל אוקאפור), ובפניקס אם אתה לא זורק שלשות, אתה לא קיים. גם אם המשפט הבא לא בהכרח תופס לגבי כל הקבוצות ב-NBA, הרי שלמועדונים רבים יש DNA – שלעתים אף מתחבר למאפיינים הסוציו-דמוגרפיים והגיאוגרפיים של האיזור, שהקהל מכיר ומוקיר, שהמנג'ר מחויב אליו. יש פעמים, בהן הצלחת הקבוצה תלויה בהיצמדות לאותו DNA.
לכל קבוצת NBA יש גם כינוי, אבל רק לאחת קוראים "פייסרס". במדינה בה הספורט הפופולרי ביותר הוא מירוצי מכוניות, ולמשקיע צ'אק בארנס היתה חיבה אדירה למירוצי סוסים, הכינוי שהוצמד לקבוצה ב-1967 התלבש עליה בול. הקבוצה ידעה ימים יפים ב-ABA, עם שלוש אליפויות, וימים קצת פחות מוצלחים ב-NBA, עד שבאה תקופת רג'י מילר, ריק סמיתס, מארק ג'קסון והדייויסים. הפסגה השנייה היתה כאשר אל מילר חברו ג'רמיין אוניל ורון ארטסט הצעיר שהגיעו יחד לגמר המזרח, ומאז הקבוצה הגדולה ההיא, גם הודות לקטטה המפורסמת בפאלאס של דטרויט, היתה אינדיאנה במשבר זהות מתמשך – קבוצת מרכז טבלה בינונית וסבירה – עד שהגיעו פול ג'ורג', רוי היברט ודייויד ווסט, והכל השתנה.
הקבוצה החדשה של פרנק ווגל חזרה לצמרת, שוב בקאמבק לקצב משחק איטי. אחרי חמש עונות בהן הפייסרס היו בין עשר הקבוצות ששיחקו בקצב המהיר ביותר בליגה, אבל לא סיימו עם אחד מ-16 המאזנים הטובים בה, הגיעו שלוש עונות בהן אינדיאנה רשמה את אחד משמונת המאזנים הטובים ביותר בליגה, כשקצב המשחק שלה הוא 19, 25 ו-20 בליגה. במלים אחרות: אם תסע מהר, מהפלייאוף תיעדר – סע לאט.
הגיע הקיץ האחרון, אחרי עונה בצל הפציעה המחרידה של ג'ורג' והחמצת הפלייאוף ברגע האחרון, ואיתו דילמה. דייויד ווסט נטש לסן אנטוניו, רוי היברט היה שימושי כמו עציץ בבונג בחדר ההלבשה, ורוב הכוכבים הגדולים, כרגיל, ויתרו על נסיעה לאינדיאנאפוליס. לארי בירד היה נחרץ. "החלטנו להתחיל לרוץ להגנה ולהתקפה ולעשות את הדברים מרגשים יותר עבור הקהל שלנו", סיפר המנג'ר, "זה יהיה כיף". מונטיי אליס בא, וצ'ייס באדינגר בא, וסי.ג'יי מיילס ורודני סטאקי עדיין שם. קלעים מלוא החופן. אינדיאנה הולכת סמולה. כיף!
אבל רגע.
רצים לשום מקום
שלושת המשחקים הראשונים נראו זוועה. אחרי המשחק נגד טורונטו, עמדו הפייסרס במקום הראשון מבחינת קצב המשחק בליגה, אבל הפסידו. אחרי המשחק הבא נגד ממפיס, קרה לפייסרס דבר שחוו רק 5 פעמים ב-3 השנים הקודמות – הם ספגו 106 נקודות ומעלה פעמיים ברצף ב-48 דקות. במשחק השלישי נגד יוטה, הם כבר הובסו 97:76. שלוש היריבות הללו חתכו את ההגנה שלהם בקלילות. פול ג'ורג' נע בין עמדות 3 ל-4, אבל גילה שהגארדים הדומיננטיים לידו לא קולעים, והגבוהים הבינוניים לידו לא שומרים. התסכול הלך והצטבר.
מאז, הפייסרס ניצחו בשישה משבעת המשחקים הבאים. ג'ורג' נראה כמו אולסטאר. קצב המשחק באותה תקופה? מקום 23 בליגה. השחקן עם מדד הפלוס/מינוס הטוב ביותר אצל אינדי העונה עד עכשיו (מדד נטו: 14.2+ נקודות) הוא לאבוי אלן, אולי אחד השחקנים הכי מאותגרים התקפית בליגה, אבל פיזי ומעצבן בהגנה. הרוקי מיילס טרנר, אולי השחקן הכי מתאים להתקפת Pace and Space, דווקא סוגר את הרשימה עם מינוס 7.0.
עד עכשיו הם פתחו עם ארבע חמישיות שונות, כאשר בכחצי מהמשחקים ג'ורג' פותח בעמדה 4 וביתר בעמדה מספר 3. 11 ליינאפים שונים שיחקו לפחות 10 דקות בתשעת המשחקים הללו – במוצלח ביותר ג'ורג' משחק בעמדה 4 עם ג'ורדן היל לידו; בששת הבאים ברשימה הם היו דווקא עם שני גבוהים על המגרש. במלים אחרות – מה קורה כאן?
קח אותו לאט את הזמן
לאינדיאנה, יותר מכל, אין זהות ברורה כרגע. היא החליטה ללכת נמוך, אבל אין לה עדיין את כל הכלים לעשות זאת ברמה שתאיים על אליפות. בשביל לשחק סמול-בול כהלכתו, צריך שחקני כנף וגארדים עם ידיים זריזות וקבלת החלטות מהירה; רצוי שגם יידעו לעשות משהו בהגנה, כדי לתרגם אותה למתפרצות – וצריך שחקני פנים שיהיו מוביליים ובעלי יכולת חסימה או חטיפה. בפועל, הפייסרס מדורגים כרגע במקום החמישי בליגה במינימום נקודות שהיריבה קולעת, אבל גם במקום החמישי מהסוף בליגה בממוצע הנקודות. הרבה יותר קרוב לאינדיאנה שהכרנו מהשנים האחרונות, זו שהצליחה לגרום למיאמי היט וללברון ג'יימס להזיע.
"אני לא יודע אם אני בנוי לעמדה 4", אמר ג'ורג' לפני כחודש, אחרי משחק האימון הראשון, "אני לא מרגיש עם זה בנוח, בלי קשר לסיטואציה. אני צריך להתרגל לזה, או שלא. אולי נוכל לוותר על הרעיון". ואולי לא?
ג'ורג' אולי לא בנוי פיזית ללכת מכות עם זאק רנדולף או לנסות לקלוע מעל הידיים של דריק פייברס, אבל היתרונות שלו יכולים לקזז את הבעיות הללו לטווח הארוך – למה שהוא יזיע, כשרנדולף או פייברס צריכים לרדוף אחריו אל קשת השלוש, שם הוא מחזיק את הכדור בסבלנות (3.5 דקות למשחק – יותר מכל פורוורד בליגה פרט ללברון), או לאכול אבק מול הצעד הראשון הקטלני שלו, שמאפשר לו לקחת 7.4 זריקות עונשין במשחק, מקום שישי בליגה כרגע?
ווגל יצטרך לקבל החלטה: זו קבוצה אחת כשג'ורג' בעמדה 3, ואחרת כשהוא משחק 4. קשה להחליף זהויות תוך כדי משחק, או בין משחקים, שוב ושוב. בין ג'ורג' היל, סטאקי, אליס, באדינגר, מיילס וסולומון היל, אינדי יכולה וצריכה למצוא שלושה שחקני חוץ שיוכלו לאפשר לפול ג'ורג' להמשיך מעמדה 4 את "העונה הטובה בחייו" – כך אמר המאמן עצמו הבוקר. ואולי הפלא הגדול ביותר הוא פול ג'ורג' עצמו, שמצליח לשחק בעמדה שהמאמן שלו רוצה, ליהנות מפירות הריווח המשופר – אבל גם להכתיב את הקצב החביב עליו, שמתאים ל-DNA של הקבוצה.
Let it be.
