המשחק השביעי הוא אחד עם חוקים משלו. רג`י מילר, בן אדם שניצח בעבר משחק 7 בגארדן והפסיד בעבר משחק 7 מול מייקל ג`ורדן, הדגים את זה בצורה מדהימה בתחילת השידור הערב כשלקח את כל דפי הסטטיסטיקה שלו וזרק אותם מאחוריו. שחקנים גדולים באמת עולים במשחקים האלה ופשוט לא מפסידים.
זה בדיוק מה שאנתוני אדוורדס עשה הערב. הוא היה בפיגור של 20 נקודות מול דנבר, האלופה היוצאת, במגרשה הביתי. הוא קלע ב-6 מ-24 רע מאוד מהשדה. הוא לא שיחק כדורסל יוצא דופן, לפחות בהתקפה.
בכל זאת, הוא ניצח. הוא מצא את עצמו מנצח שני משחקים במגרש הביתי של האלופה, מפסיד שלושה ברצף ואז מנצח עוד שני משחקים. דנבר הפסידה ארבעה משחקים בכל הפלייאוף שעבר והפסידה ארבעה משחקים מול אדוורדס.
דרך ההגנה
אנתוני אדוורדס קיבל את ההשוואות למייקל ג`ורדן בזכות היכולת שלו להשתלט על משחקים (והדמיון הפיזי). הוא קלע 43 נקודות במשחק הראשון, 27 ב-65% מהשדה במשחק השני ו-44 במשחק החמישי, וכל זה אחרי 76 נקודות בשני המשחקים מול פיניקס בסיבוב הראשון. זה הרגיש כאילו קשה לעצור אותו בצבע, ובמשחקים בהם הוא מתחמם מהשלוש אין ליריבה תקווה.
היום, במשחק שהסתיים ב-90:98, לא הייתה יותר מדי התקפה. ארון גורדון ידע איך להישאר לפניו ואדוורדס התחיל את המשחק עם 1 מ-9 רע מאוד מהשדה. זה הרגיש כאילו המשחק הזה ייזכר כמו הסדרות של מייקל ג`ורדן מול דטרויט, כאלה שבהן הוא פשוט עוד לא היה בשל מספיק בשביל לנצח את המשחק.
ג`מאל מארי הגיע לכל הנקודות שהוא רצה להגיע אליהן, אבל אז אדוורדס מצא את עצמו מחדש בהגנה. מארי קלע 29 נקודות ב-25 הדקות הראשונות של המשחק, בהן דנבר ניצחה 38:58. מארי קלע שש נקודות ב-23 הדקות האחרונות של המשחק, שנגמרו ב-32:60 למינסוטה.
מארי פשוט לא היה שם. במשך רבע שלם, מ-5:28 לסוף הרבע השלישי עד ל-5:31 לסוף הרבע הרביעי, הוא לא זרק לסל. אדוורדס עצמו אמר ש"אזקתי אותו אליי", וזה לא היה מנותק מהמציאות.
במשחק שבו כל השחקנים של דנבר לא הגיעו מלבד מארי ויוקיץ`, הנאגטס שיחקו לא מעט 2 על 5. ברגע שאדוורדס סגר לבדו את מארי, יוקיץ` חפר את עצמו לדעת וזה נגמר בכלום.
אדוורדס היה יכול לשחק כדורסל טוב יותר. הוא לקח הרבה זריקות תחת שמירה קשה בצבע, הרבה זריקות חופשיות שלא נכנסו ונטה ללכת "ראש בקיר", כמו סופרסטארים במשחק שבע. הכל נכון. גם קובי בראיינט סיים משחק שבע עם 6 מ-24 מהשדה, מייקל ג`ורדן היה עם 9 מ-25 מול הפייסרס.
לכן יהיה נכון לדבר על המשחק של אדוורדס (בטח אחרי שהוא ניצח אותו) בעיקר בריצה ברבע השלישי, בו הוא קלע חמש נקודות שהפכו 61:65 ל-65:66. קודם לכן, עם חדירות נכונות לסל שכיווצו את ההגנה אליו, הוא מצא את ג`יידן מקדניאלס לשתי שלשות פתוחות שעוררו אותו. הוא לא קלע 40+ נקודות וכפי שהודה בעצמו התקשה, אבל ניצל את חצאי המצבים שההגנה המוצלחת של דנבר נתנה לו בשביל לנצח.
אדוורדס, בשונה משחקנים כמו דריימונד גרין, מנהיג באמצעות דוגמה. זה חלק ממה שהפך אותו לשחקן חשוב במינסוטה (והפך את מייק קונלי, האיש הווקאלי על המגרש, לחשוב עוד יותר). בדומה לציטוט המפורסם שאומר ש"מייקל היה האבא בשיקגו וסקוטי האמא", אנטמן לקח את התפקיד המסורתי, הפטריכאלי, של האבא.
אדוורדס עלה על המגרש והבהיר שהוא לא מוכן להפסיד. זה התחיל בהגנה האישית והלוחצת על ג`מאל מארי, עבר ברגעים בהם הוא ניצל את האתלטיות שלו בשביל לברוח ולקלוע ועד למסירות נכונות בהתקפה. אחרי זה השחקנים של מינסוטה התעוררו בהדרגה.
קארל-אנתוני טאונס, שחקן שהפך מילד הכאפות של ג`ימי באטלר למישהו שיכול להיות השני בטיבו באלופה, נתן פעולות גדולות ברבע השלישי. ג`יידן מקדניאלס קלע 23 נקודות אחרי תצוגות טוני אלניות במשחקים הראשונים ורודי גובר קלע פייד-אווי על רגל אחת סטייל דירק נוביצקי.
כל זה מתחיל מאיש אחד עם ביטחון עצמי לא סביר. הבחור שבא לג`מאל מארי אחרי ההפסד בפלייאוף בשנה שעברה והבטיח לו שינקום, שאמר אחרי המשחק החמישי שהוא יחזור למשחק במשחק שבע ושאמר עכשיו שנותרו עוד שמונה משחקים. הוא באמת מאמין שכל כדור שלו יכנס לסל, הוא באמת מאמין שיהיה 0:8 בפלייאוף. האמונה הזאת מצליחה להדביק את חבריו לקבוצה.
"כשאנחנו מחוברים בהגנה קשה מאוד לנצח אותנו", אמר אדוורדס בסיום. "היינו צריכים לנוח ולהיות טעונים לחלוטין". דאלאס ובוסטון מרגישות כמו אתגר חלש יותר לאדוורדס, בטח מבחינת ההגנה על הגארדים כשיהיה אפשר "להחביא" אותו על דריק ג`ונס ג`וניור וג`רו הולידיי כדי לשמור אנרגיה.
ההיגיון הזה, לפחות, היה נכון בקשר לסטארים שהם לא אנתוני אדוורדס. הוא רק בן 22, וכבר עכשיו הוא רוצה לשמור את הכוכב של היריבה ולקלוע 40. הפלייאוף הראה לנו שהוא מסוגל לעשות את זה, והניצחון המדהים על דנבר - הגדול בתולדות הטימברוולבס - מראה שרק השמיים הם הגבול.
