חוויית הצפייה של אוהדים ישראלים במשחקי NBA שונה מכמעט כל משחק אחר וכל ענף ספורט אחר. מעבר לפער באיכות הספורט מכל ליגת כדורסל אחרת, יש את הפער של השעות. אם אנחנו רוצים לראות משחקי אן.בי.איי בלייב, אז אנחנו צריכים לקום ב-3 בבוקר.
צריך להודות על האמת, אין הרבה שחקנים ששווה לקום בשבילם בשלוש בבוקר. ניקולה יוקיץ' מנהל משחק של קבוצה שלמה בגובה 2.13 מ', לברון ג'יימס, יאניס אנטטקומפו וג'ה מוראנט מגדירים מחדש את כוח הכבידה וסטפן קרי קולע שלשות מהגלות. כן, אבל מעבר אליהם יש עוד בודדים. ג'ואל אמביד, ג'ייסון טייטום, דווין בוקר, לוקה דונצ'יץ', קווין דוראנט ועוד 5-6 שחקנים במקרה הטוב.
יש שחקן אחד שנמצא על הגבול. ג'ימי באטלר, שישחק עם מיאמי הלילה (בין שלישי לרביעי) בפליי-אין נגד אטלנטה, הוא אחד השחקנים הכי טובים בעולם. הוא יכול למצוא את עצמו העונה בחמישיית הליגה השנייה או השלישית אחרי 22 נקודות, 6 ריבאונדים ו-5 אסיסטים במשחק, אבל קשה להגיד שהוא מלהיב.
לאורך רוב העונה באטלר קלע יותר זריקות עונשין מסלים, וסיים עם 479 סלים לעומת 472 קליעות עונשין. הוא קלע 36 שלשות והטביע 55 פעמים. כשאתם רואים אותו משחק אתם רואים אותו מתאמץ, מקלל, לוקח שחקנים למיד-ריינג' ומנצח.
דוחף את הכדור
זה לא משהו חדש. הסיפור האישי של באטלר, שנזרק מביתו בגיל 13 אחרי שאמו אמרה לו ש"אני לא אוהבת את הפרצוף שלך", נדד בין בתי חבריו, הגיע למכללה קטנה והתקדם ממנה עד שנבחר בדראפט על ידי שיקגו, מוכר ונטחן לעייפה.
זה גם מה שהפך אותו לשחקן שהוא היום. לשחקן שלא בדיוק אהוד על ידי חבריו ושחקנים אחרים לליגה (כמו דונובן מיטשל, שלפי הדיווחים נמנע מלדרוש טרייד למיאמי כי לא רצה לשחק עם באטלר), אבל לאחד שמביא קבלות בסגנון משחק שמזכיר נשכחות.
בפלייאוף שעבר באטלר שמר על הכוכבים של היריבות, קלע 27.4 נקודות עם 7.4 ריבאונדים למשחק והצליח לדחוף קבוצה בינונית מאוד למרחק זריקה בודדת מגמר NBA שני בשלוש שנים. מהבחינה הזאת הוא מתאים מאוד לתרבות הארגונית של מיאמי, שמנסה לקדש ניצחונות בכל מחיר ולהוציא 110% מעצמה.
באטלר הגיע לגמר 2020 ולגמר האזורי של 2022, בזמן שכוכבים אחרים כמו ג'ואל אמביד לא הגיעו לגמר האזורי פעם אחת בקריירה. לראות את מיאמי שלו משחקת מרגיש, כך נדמה, כמו לראות או לטפס על הר. צעד אחרי צעד עם חשש ממפולות ואמונה שבסוף תגיעו לפסגה כזאת או אחרת. ג'ימלאיה באטלר, אם תרצו.
זה עקרון כמעט מקסים על הנייר, אבל לא בטוח שהוא באמת עובד. 43 מתוך 64 המשחקים בהם שיחק באטלר העונה היו משחקים צמודים (5 הפרש 5 דקות לסיום). ההיט במאזן 18:25 במשחקים האלה, לא רע אבל לא מדהים.
קורבן של השיטה של עצמו?
בגיל 33, זאת כנראה אחת מריצות הפלייאוף המשמעותיות האחרונות של באטלר. אחרי שהוא הגיע לגמר האן.בי.איי ולגמר האזורי לבד, פחות או יותר, קשה לראות אותו מגיע לאליפות עם מיאמי הנוכחית. באם אדביו לא התקדם יותר מדי כשחקן התקפה, טיילר הירו לא יציב מספיק בשביל להיות מספר 2 או 3 בקונטנדרית והצוות המסייע לא כל כך מסייע, בין אם זה קייל לאורי וקווין לאב המבוגרים או מקס שטרוס שהלך אחורה.
באטלר אמור לעבור את אטלנטה, מולה ההיט נראו טוב העונה ועברו בקלות בשנה שעברה. קשה לדמיין אותו עובר את בוסטון, קבוצה טובה יותר בכל פרמטר, וקשה לראות את מיאמי הופכת לקונטנדרית. מגיע קרדיט לג'ימי באטלר על היכולת של מיאמי באותן שנים, בהן השיגו באמת מעל ומעבר, אבל קשה לדעת אם הם לא היו יכולים להגיע לקצת יותר.
דאנקן רובינסון, למשל, נמחק כמעט לחלוטין מהרוטציה אחרי הבועה של 2020. רובינסון תיאר את הטראש טוק הבלתי פוסק של באטלר נגד חבריו לקבוצה, לא הצליח לשחזר את האחוזים מהשלוש והפך לשחקן שולי במיאמי (אבל אחד שעולה לה 18 מיליון דולר בעונה). תקריות דומות קרו גם לשחקנים אחרים, ובשנה שעברה הוא אפילו התעמת עם אריק ספולסטרה.
בהתחשב במסלול החיים של באטלר והקריירה, בה הפך משחקן שידוע רק בזכות ההגנה לסופרסטאר שהוביל קבוצה לגמר ה-NBA, אפשר להבין אותו ואת התרבות של מיאמי שמאפשרת לו את זה. אבל השאלה היא אם אין כאן תחושה של פספוס.
מצד אחד, ההתאמה בין ג'ימי באטלר לבין מיאמי היט יוצאת דופן. נדיר לראות שחקן כל כך טוב שמשקף את ה-DNA של המועדון בצורה כל כך טובה וזה שידוך ששני הצדדים מרוויחים ממנו, אבל מצד שני מיאמי לא הייתה קונטנדרית אמיתית אף פעם. גם כשהגיעה לגמר ה-NBA היא הייתה אנדרדוג מובהק, ואמנם ניצחה שני משחקים בזכות תצוגות על של באטלר אבל מעטים האמינו, אם בכלל, שהיא תצליח לקחת את הסדרה מול הלייקרס.
מצד שני, יכול להיות שאם מיאמי הייתה מונעת ממנו להוציא את הג'ימי אז היא הייתה קבוצה טובה יותר. הוא מספיק טוב בשביל להיות השחקן הכי טוב באלופה, אבל צריך שחקנים טובים יותר סביבו ואולי גם גישה קצת אחרת.
בכל זאת, שווה לקום בשבילו
גם אם תקרת הזכוכית של באטלר היא גמר אזורי בשנה מוצלחת, והעונה הזאת היא לא עונה מוצלחת, הוא אחד השחקנים שאנחנו עוד נתגעגע אליהם. כיף לראות אותו פשוט דוחף את הקבוצה לניצחון, בדומה למשחק השישי מול בוסטון בשנה שעברה או הרביעי מול אטלנטה.
הערב אנחנו צפויים לראות משהו דומה מול ההוקס. טריי יאנג סיים עם 35.6% מהשדה בארבעת המשחקים מול ההיט, כולל 2 מ-13 במרץ האחרון. מיאמי יודעת איך לעצור אותו וההגנה של באטלר עצמו תהיה משמעותית כחלק מהתהליך, מול קבוצה שלא באמת רוצה או יכולה להניע את הכדור. בצד השני אין לאטלנטה מצ'אפ אמיתי.
מול הסלטיקס, בשחזור גמר מזרח שהיה אגרסיבי במיוחד, זה יראה קצת אחרת. יש לבוסטון את מרקוס סמארט ואת דריק וויט וג'יילן בראון שיכולים לשמור על באטלר, וכך אולי גם טייטום ואל הורפורד בהתחשב בקליעה הרעה של באטלר, אז בין אם אתם מאוהדיו או סתם מחפשים שוטינג גארד אולד-פאשן שמנצח משחקים לבד לא כדאי לכם לפספס את המשחק הזה.
כי באטלר, בשונה מהשחקנים הפלאשיים יותר, ייתן הכל בכל שנייה שלו על המגרש. זה מתחבר לסרטון המפורסם בו לא הצליח ללכת אחרי משחקי גמר ולמאמץ שאנחנו רואים ממנו בכל דקה. הוא מוציא 120% מהקבוצה שלו. גם אם זה פול גז בניוטרל, זה אחד הדברים היפים ביותר שיש בספורט.
