(Getty) (צילום: ספורט 5)
(Getty)|צילום: ספורט 5

02:30 שידור ישיר ב-5SPORT: הניקס מחפשים ניצחון 10 ברצף מול פיניקס

קיץ 2019 אמור היה להיות הקיץ בו הכדורסל יחזור לניו יורק. השטיח כבר נפרס, מסכי הענק בטיימס סקוור חיכו להתחלף ואוהדי הניקס המתינו לבשורה המיוחלת לפני שינהרו בהמוניהם לחגיגות ברחוב 33 על השדרה השביעית במדיסון סקוור גארדן.

על פניו, התכנית הייתה מושלמת. לסיים עם המאזן הגרוע ב-NBA כדי לבחור את זאיון וויליאמסון בדראפט, ולהשאיר מספיק כסף כדי להנחית את קווין דוראנט וקיירי ארווינג. אבל הניקס כמו הניקס הצליחו שוב לבעוט בדלי ולהפוך לבדיחה של הליגה: הם נשארו עם הכישרון הלא נכון ממכללת דיוק והצמד KD את קיירי עשה את דרכו לקבוצה השנייה של התפוח הגדול.

הנהלת ניו יורק ידעה שהיא צריכה להגיב מהר כדי שאותן חגיגות מחוץ לגארדן לא יהפכו להפגנות, אז היא הוציאה כ-150 מיליון דולר על הפירורים, ביניהם הרבה פורוורדים וג'וליוס רנדל אחד שהגיע כברירת מחדל על תקן "השם הגדול".

רנדל חתם על חוזה לשלוש שנים תמורת 63 מ' דולר, ואוהדי הניקס, איך נאמר זאת בעדינות, רצו לקבור את עצמם. אחרי החתימה הפרשן של ESPN מקס קלרמן הביא לאולפן גופייה מאולתרת של רנדל לכבוד סטיבן איי סמית' (אוהד של הניקס), ואמר בציניות: "החתימה הגדולה מהפרי אייג'נסי, אני מקווה שתלבש את הגופייה הזו בגאווה". סטיבן איי סמית', בתגובה, זרק את הגופייה לאחור בלי לחשוב פעמיים.

פחות משנתיים אחר כך, ג'וליוס רנדל הפך לתקווה של מנהטן ולפסל החירות של הניקס. עם המעטפת הנכונה והמאמן הנכון רנדל שם את ניו יורק שוב על המפה, ואם לא יקרה משהו באמת בלתי צפוי - הניקס יחזרו לפלייאוף לראשונה מאז 2012/13 (ולראשונה בקריירה של רנדל). רק כדי לסבר את האוזן ולתת לזמן משמעות - כשהניקס העפילו בפעם האחרונה לפלייאוף עם כרמלו אנתוני והחברים, ללברון ג'יימס הייתה טבעת אחת בלבד ולסטף קרי עדיין לא הייתה הופעת אולסטאר. 

במילותיו של לברון: "הליגה פשוט יותר טובה כשהניקס מנצחים"

"כמעט תמיד השחקן הכי טוב על המגרש" (Getty)|צילום: ספורט 5

מוטב מאוחר מאשר אף פעם
אחרי שרנדל אכזב בעונתו הראשונה בניקס, נראה שאחד הכישרונות הגדולים של דראפט 2014 כבר פספס את הרכבת שלו, או את הסאבוויי. לחובבי הכדורסל בעולם נמאס לחכות שהבולדוזר ה(כבר לא כל כך) צעיר מקנטאקי יגשים את עצמו, ובכתבה שהתפרסמה ב"ספורטס אילוסטרייטד" לפני פתיחת עונת 2020/21 - רנדל נותר מחוץ לרשימת 100 השחקנים הטובים ב-NBA.

אבל דווקא בגיל 26, משום מקום, הכל התחבר מבחינתו של רנדל שסוף כל סוף התפתח לשחקן שציפו ממנו להיות. טום ת'יבודו נתן לו את המפתחות, ואת הדקות (37.5 למשחק, מוביל את הליגה), והכוכב המפתיע שלו עונה לו עם 24 נקודות למשחק (שיא קריירה), 10.5 ריבאונדים (שיא קריירה) ושישה אסיסטים (שיא קריירה).

תואר השחקן המשתפר של העונה כבר נמצא עמוק בכיס של כוכב הניקס, אך עושה רושם שבכיס הזה יש מקום לעוד קצת הערכה. בניגוד לרוב המוחלט של הזוכים בתואר הזה, רנדל הוא לא רק השחקן המשתפר של העונה אלא גם השחקן המשפר של העונה, מה שמוביל לשאלה - יכול להיות שרנדל ראוי להיות בדיון ל-MVP?

בסופ"ש האחרון האתר הרשמי של ה-NBA פרסם את 15 השחקנים שמובילים את המירוץ לתואר הנכסף, ורנדל לא היה אחד מהם. האם רנדל צריך לזכות? ממש לא, אבל מגיע לו להיות בדיון. אפשר לדבר על השיאים והמספרים, כמו זה שרנדל בדרך להיות השחקן השלישי אי פעם אחרי ניקולה יוקיץ' ולארי בירד שמעמיד ממוצעים של 20 נק', 10 ריב', 5 אס' ו-40% לשלוש לאורך עונה שלמה, אבל במקרה שלו מספיק להסתכל על מבחן התוצאה.

רנדל מוביל את הניקס (את הניקס!) לטופ 4 במזרח, מה שכמובן יקנה להם יתרון ביתיות בסיבוב הראשון של הפלייאוף. מאז עונת 2000/01, הנס הזה קרה פעמיים בלבד. עם מאזן 27:34, לניקס כבר יש יותר ניצחונות מאשר בכל אחת משש העונות האחרונות שלה, והיכולת המדהימה של רנדל היא הסיבה העיקרית לכך. "כשרנדל משחק, הוא כמעט תמיד השחקן הכי טוב על המגרש", אמר לאחרונה הפרשן ג'ף ואן גנדי. כמה פעמים במהלך חייכם יכולתם לומר דבר כזה על שחקן של הניקס?

מה גרם להתפוצצות של רנדל?
ת'יבודו מקבל המון קרדיט מוצדק השנה על ההגנה של הניקס, שגם סופגת הכי מעט נקודות למשחק (104.7) וגם עוצרת את היריבות שלה על האחוזים הכי נמוכים (44.2%). בפעם האחרונה שלניו יורק הייתה את ההגנה הטובה ב-NBA (או אפילו בטופ 5) העונה הייתה 2000/01, וכשהעונה הזו יצאה לדרך אר ג'יי בארט היה בן ארבעה חודשים.

בכל אופן, אם נזקוף לזכות ת'יבודו רק את ההגנה, נפספס את המהפכה שהוא חולל עם רנדל. המאמן הוותיק החליט שבקצב המשחק של הניקס (הכי איטי בליגה), הדבר הנכון יהיה שההתקפה שלו תרוץ דרך רנדל. הפורוורד, שמתנשא לגובה 2.03 מטר, ידוע בעיקר כשחקן פיזי שעושה רעש בתוך הצבע, אבל העונה קיבלנו שחקן חדש לגמרי.

רנדל הפך למקבל ההחלטות הבלעדי בהתקפה בפעם הראשונה בקריירה שלו. הוא הקפיץ את ממוצע האסיסטים שלו מ-3.1 בעונה שעברה (לצד שלושה איבודים) לשישה אסיסטים העונה (לצד שלושה איבודים וחצי), ואת הנקודות שלו הוא צובר בשלל דרכים שלא דמיינו לראות ממנו.

הכל מתחיל ונגמר בקליעה משלוש. רנדל ויאניס אנטטקומפו היו קלעי השלשות הגרועים בליגה בשנים האחרונות (ביחס לכמות זריקות), ובזמן שה-MVP נתקע במקום, שחקנה של הניקס עשה קפיצת מדרגה מדהימה. מקלעי של 27% בעונה שעברה רנדל העלה את הממוצעים שלו ל-42%, וכאן מתחיל כאב הראש של ההגנה. השומרים של רנדל נאלצים לצאת אליו, וכשיש לו מספיק מרווח הוא יודע לנצל את הזריזות והחכמה שלו לטובתו. ואפילו כשהוא מגיע לקו, הוא קולע ב-80% לעומת 72-73% בעונות הראשונות שלו.

מי שעד לא מזמן היה בין השחקנים המובילים בליגה בנקודות בצבע (11.5 נק' ב-17/18, 13.2 ב-18/19 ו-10.8 ב-20/21) היום ממוקם במקום ה-59 בלבד עם 8 נק' בצבע למשחק. רנדל כמובן יכול ללכת עד הסוף אבל בהרבה מקרים הוא מעדיף לקחת את ה"פול-אפ", שהפך לנשק הקטלני במשחק שלו. שימו לב לנתון שלפניכם: בכל העונה שעברה רנדל לקח 22 זריקות "פול-אפ", ואילו בעונה הנוכחית הוא כבר הספיק לקחת 436 זריקות כאלו.

גם לקובי יש חלק בהצלחה של הניקס (Getty) (צילום: ספורט 5)
גם לקובי יש חלק בהצלחה של הניקס (Getty)|צילום: ספורט 5

טביעת האצבע של קובי בראיינט
כדי לעשות שינוי כל כך משמעותי במשחק שלך שישתיק את כל המבקרים, צריך מוסר עבודה מיוחד, ואם זכית במנטור שילווה אותך בתהליך - מה טוב. למזלו של רנדל, הוא לא יכול היה לחלום על מנטור טוב יותר. במהלך נובמבר 2015 שחקני לוס אנג'לס לייקרס נחתו בדאלאס לקראת משחק מול המאבס, ורנדל נתקל במעלית של המלון בחברו לקבוצה ואליל ילדותו קובי בראיינט. זה היה הרגע בו הרוקי בן ה-20 של הלייקרס הבין מה זה באמת מוסר עבודה.   

"לאן אתה הולך ג'וליוס?", שאל קובי, והרוקי ענה לו שהוא הולך לארוחת ערב עם המשפחה שלו כי הוא מדאלאס. קובי לא התרגש ואמר: "לא אתה לא, אתה בא איתי לזרוק באולם". רנדל למד מבראיינט שכשנוחתים בעיר חדשה, קודם כל הולכים לזרוק ורק אז מתמקמים במלון, בלי קשר בכלל לשעה.

מספר שבועות אחרי שקובי בראיינט נהרג, הניקס נחתו בדטריוט והם מצאו בית ספר מקומי שהסכים להישאר פתוח עד מאוחר בשביל רנדל. כשרנדל הגיע לבית הספר הוא פגש את מנהל הספורט שפתח לו את הדלת, והאחרון אמר: "טוב לראות אותך, שחקנים כבר לא מגיעים לכאן בשעות האלה. למען האמת, השחקן האחרון שהגיע לזרוק פה בשעה הזאת היה קובי".

היום רנדל כבר לא הולך לזרוק לבד באמצע הלילה, כי הוא דאג לכך ששאר שחקני הניקס גם יכירו את המסורת של הבלאק ממבה. לפני כמה ימים פורסמה כתבה בניו יורק פוסט שהתמקדה במסורת הזו, תחת הכותרת: "אימוני הקליעות המאוחרים של הניקס שינו הכל".

ג'וליוס רנדל. על גג העולם (hajj.art/IG) (צילום: ספורט 5)
ג'וליוס רנדל. על גג העולם (hajj.art/IG)|צילום: ספורט 5

רנדל, שרשם העונה את הופעת האולסטאר הראשונה בקריירה שלו, יכול רק לקוות שהחלום הזה יימשך. בסיום העונה הבאה הפורוורד המוכשר יהפוך לשחקן חופשי, אבל כשהתארח בשבוע שעבר בפודקאסט של אדריאן ווז'נרובסקי הוא אמר שהוא יכול לדמיין את עצמו בניו יורק עד סוף הקריירה. בתור התחלה, אמליץ לו לדמיין את משחקו הראשון בפלייאוף ב-MSG, ולכם אמליץ להיות ערים כשזה קורה.

הסיפור של ג'וליוס רנדל והניקס הוא לא סתם סיפור על שחקן שהחזיר את ניו יורק לתודעה. הוא סיפור על שחקן שהחזיר את התודעה לניו יורק. הניקס נזכרו העונה שהתרבות שלהם לא תואמת את העיר שמסביבם, כי עם כל הרצון הטוב להאיר את הגארדן עם כוכבים, סוד הקסם של המועדון טמון דווקא באנשי הצווארון הכחול.

לכל אחד יש ייעוד מסוים, וההיסטוריה מלמדת שהייעוד של הניקס הוא להיצמד לאותם אנדרדוגים שמנצחים משחקים בזכות עבודה קשה, הרבה לחימה ואנרגיות, כפי שראינו מהם בשנות ה-70 וה-90. הזהות של הניקס מעולם לא הייתה מורכבת מוויליאמסונים ודוראנטים, ובדיוק בגלל זה רנדל פורח ב"מכה של הכדורסל" והופך לנגד עינינו למלך של ניו יורק.