(getty, Tim Warner) (צילום: ספורט 5)
(getty, Tim Warner)|צילום: ספורט 5

אוקיי, ראשית, אכה על חטא. לפני כמה ימים סגרתי פה את הסדרה בין הווריירס ליוסטון והיא פתאום פתוחה לגמרי. מודה, כמו רבים אחרים, הניצחונות של גולדן סטייט פשוט נראו לי חסרי מאמץ לחלוטין, בדיוק כמו שקבוצה אלופה רוצה להשיג בסדרה הכי מסובכת שיכולה להיות לה.

וכן, אם מהלך אחד לפה או לשם היה הולך לטובת הווריירס בסוף משחק 3 והם היו עולים ל-0:3, באמת שכבר אפשר היה לקפל. ואם דוראנט ו/או סטף היו מכניסים את השלשה שלהם בסוף משחק 4 הלילה ושוב הולכים להארכה, לווריירס עדיין היה צ'אנס גדול לחזור הביתה ולסגור את הסדרה. אבל כל זה לא קרה ולכן לא משנה. מה שמשנה זה שאנחנו עוברים לטובה מ-3 עכשיו.

אני עדיין דבק בעמדתי במידה מסוימת ולא רואה איך יוסטון מנצחת את גולדן סטייט ארבע פעמים בחמישה משחקים של סדרה בת 7 מפגשים, אבל בואו נגיד שכבר קניתי כובע וקצת מלח, כדי שיהיה לו טעם. הרוקטס הוכיחו בשני משחקי הבית שלהם שהמספרים לא משקרים ושאם אתה שומר על הסגנון שלך ולא סוטה ממנו, מה שעבד טוב בעבר יכול לעבוד טוב בהווה. וזה לקח שצריך לזכור להמשך הסדרה, וגם לחיים כנראה.

בניגוד לגולדן סטייט, שכאמור לא ממש התאמצה לקחת את שני משחקי הבית שלה (יוסטון הובילה באורקל ארנה במשך 4:11 דקות מתוך 96), הרי שבטקסס זה הלך רוב הזמן צמוד יותר, אבל יוסטון שוב מצאה הלילה את הכלים הנכונים.

אם במשחק הקודם היה זה אריק גורדון עם ה-30 נקודות שלו, הרי שהפעם הוא קצת הצטנן כצפוי (20 נקודות, אבל רק 2 מ-12 מזעזעים לשלוש), והגיבור של יוסטון במשחק 4 היה פי ג'יי טאקר. בהגנה ובריבאונד הוא תמיד שם, אבל הלילה גם קלע סופסוף. 17 נקודות היו לפורוורד האנרגטי, שלוש פחות ממה שהיו לו בכל שלושת המשחקים הראשונים של הסדרה גם יחד.

צפו בדיווח של כתב ערוץ הספורט מבוסטון >>

הארדן עדיין מחטיא יותר מדי, בעיקר שלשות. הפלואטר מ"שליש מרחק" שיוטה כל כך התעקשה שייקח ולא הצליח לו, דווקא נכנס הלילה ברגעים החשובים שוב ושוב. כנראה שככה זה כשאין רודי גובר באזור ואולי פתאום החיסרון של דמרקוס קאזינס מורגש קצת יותר מהצפוי. וכריס פול עדיין לא תורם מספיק בהתקפה (15.5 נקודות ו-5.5 אסיסטים למשחק בסדרה הזו), אבל כאמור, הרוקטס מוצאים דרכים שונות ומשונות וזה עוד בלי דניואל האוס המפתיע, שלא שיחק הלילה בגלל פציעה ויכול פתאום לתת משחק 15 נקודות לא צפוי.

בכל מקרה, נראה שכדי לנצח באורקל ארנה את אחד משני המשחקים הקרובים, אם אכן יהיו שניים כאלה, יוסטון בכל זאת תצטרך משהו מיוחד גם מהארדן וגם מפול. לרול פליירס יש נטייה להיחלש במשחקי חוץ גדולים בפלייאוף, ועל הארדן להיות יותר מדויק מחוץ לקשת אחרי שהלילה סיים עם 6 מ-17.

בצד של הווריירס, המהלך האחרון אולי מסביר הכי טוב מה היא בכל זאת נקודת התורפה של הקבוצה הזו, שנראתה כמעט בלתי מנוצחת בשלוש השנים האחרונות. קווין דוראנט עשוי לעזוב בעוד חודשיים, כל הסימנים מצביעים על כך שיעשה זאת, וגם אחרי שלוש עונות איתו ושלוש ריצות פלייאוף עמוקות, הדיבורים על "של מי הקבוצה הזו" עדיין נמשכים בפול פאוור.

KD כבר הוכיח לא פעם בפלייאוף הזה, וגם בקודמים, שהוא כנראה השחקן הכי איכותי בקבוצה, אבל בגלל ההיסטוריה הוא תמיד ירגיש סוג של אורח בחבורה של סטף. במהלך האחרון הוא לקח שלשה די טובה, בדיוק כמו זו שהרגה את קליבלנד בשני הגמרים האחרונים, והחטיא. הכדור חזר אליו במצב קצת יותר מסובך, אבל לא כזה שעצר אותו במקרים קודמים בפלייאוף הזה כשהוא היה בזון. אולם דוראנט, באינסטינקט, ויתר על הזריקה והעביר לקרי, שעמד מטר מאחוריו ועד שהכין את עצמו לזריקה, בקושי נותר לו זמן.

דוראנט ממשיך לייצר נקודות בקצב מטורף בפלייאוף הזה ובסדרה בפרט (36.0 למשחק בסדרה כרגע), אבל הווריירס חייבים לקבל משהו יציב יותר מסטף. כן, הוא קלע 30 הלילה, אך ממשיך לעשות זאת באחוזים איומים (39.4 אחוז מהשדה, 26 אחוז לשלוש). אולי בבית הוא יאפס את הידית ואז יוסטון באמת תהיה בבעיה, אבל כל עוד זה לא קורה וכל עוד גם קליי תומפסון נראה די אבוד (15.3 נקודות למשחק, רק 11 הלילה) וליבינגסטון ושאר שחקני הספסל לא קיימים, יוסטון יכולה להמשיך להתיש את דוראנט גם אם הוא קולע ולקוות שחוסר העומק של הווריירס יגרום לקריסה מהרגליים.

בשורה התחתונה, ניסיון העבר והעובדה שעדיין זה אומר ארבע מחמש עבור יוסטון, מחייב להאמין שגולדן סטייט תעבור את הסדרה הזו למרות הכל, אבל אחרי שני ניצחונות הבית האלה של הרוקטס, אני מעדיף להימנע מהכרזות נוספות.

מילווקי - בוסטון
כאילו בשביל להראות עד כמה מילווקי בנויה הרבה יותר נכון וחכם מבוסטון השנה, עד כמה היא קבוצה הרבה יותר טובה מהסלטיקס (אם 60 ניצחונות מול 49 שהושגו עם הלשון בחוץ לא הספיקו כדי להבהיר זאת), הגיע הרבע השלישי במשחק 4 וחרץ את גורל הסדרה (תראו מה זה, עוד הכרזה! זה לא החזיק מעמד הרבה זמן).

אז מה היה לנו שם? יתרון 58:59 לבאקס, 8:18 לסוף הרבע ועבירה רביעית של יאניס, שירד לנוח ולא שב עד סוף הרבע. ואז עבירה רביעית של כריס מידלטון וגם הוא ירד, 6:20 לסוף הרבע ובמקומו נכנס ג'ורג' היל (תכף נגיע אליו), במצב של 61:62 לסלטיקס. ואז, 4:38 לסוף הרבע, ב-63:65 לבוסטון, מרקוס מוריס ירד לנוח. ארבע דקות אחר כך, מילווקי כבר הובילה בעשר נקודות ובוסטון לא חזרה מזה.

בלי שני הכוכבים הגדולים שלה ובזמן שקיירי אירווינג דווקא כן על הפרקט בצד השני, מילווקי עשתה את הריצה. במשחק 1 היא רצה 0:15 לקראת ההפסקה בלי יאניס, אבל אז התפרקה והובסה. במשחק הבא היא רצה 2:28 והביסה, במשחק 3 רצה 3:16 בערך באותה נקודה של הרבע השלישי וחגגה, והלילה זו הייתה ריצה צנועה יותר, רק 2:11, אבל כזו שנעשתה כשהכוכבים בבעיית עבירות וזוכים למנוחה. היה ברור לכולם באולם באותם רגעים שזה אבוד. שיאניס יחזור ומילווקי כבר לא תפסיד את המשחק הזה אם זה מה שהיא עשתה בלעדיו.

הקרדיט הולך ללא מעט אנשים בבאקס. מייק בודנהולצר עשה כמובן עבודה מדהימה ופאט קונטון נתן הלילה קונצרט של קשיחות ומלחמה, אבל האקס פקטור היה ג'ורג' היל. בעוד אריק בלדסו מנסה לגרש את שדי העונה הקודמת מול בוסטון, אבל שוב מתגלה כלא מספיק יעיל לסדרת פלייאוף בה אפשר להתכונן עליו (בהגנה הוא עושה עבודה מעולה על קיירי), הרי שהיל מתעלה.

הלילה הוא סיים עם 6 מ-11 ו-15 נקודות, כשהוא מוביל את כל הריצה של מילווקי על הראש של הנמסיס של בלדסו, טרי רוז'יר. היל, שבסופ"ש האחרון חגג 33, עבר המון בליגה הזו. הוא התחיל בספרס, בשנים ה"רזות" של סוף העשור הקודם, היה חלק מהמלחמות של אינדיאנה במיאמי בשלושה פלייאופים שונים, הגיע לפוסטסיזן גם עם יוטה ובשנה שעברה, סופסוף רשם הופעת גמר ראשונה בקריירה, אבל כמו כל קליבלנד, התרסק מול הווריירס. השנה, כך נראה, יש לו צ'אנס לעשות את זה "על באמת" והוא לוקח את ההזדמנות הזו בשתי ידיים.

אם מילווקי אכן תשלים את המלאכה בליל רביעי, היא גם תנוח היטב לעומת היריבה הבאה שלה, בעוד טורונטו ופילדלפיה מתכתשות, וגם תוכל לקוות שהספסל העמוק שלה ימשיך להתעלות מול הראפטורס או הסיקסרס והסגלים הקצרים של שתי הקבוצות הללו.

בבוסטון הזכרנו את מוריס, שמהווה דוגמה טובה לכל הכישלון העצום של הקבוצה הזו העונה. מוריס הוא היחיד מתוך תשעת שחקני הרוטציה שמבין את מקומו כרול פלייר וגם משחק ככה. הוא עושה רק את מה שהוא יודע, לא מרגיש שהוא כוכב או שמגיע לו יותר. הוא הציל את בוסטון זמנית בסוף המחצית עם הגנה גדולה על יאניס וכמה נקודות וכשהוא ירד בסוף הרבע השלישי, הקבוצה התפרקה.

קיירי לא מסוגל להנהיג ונטש את הפרקט עשר שניות לסיום מה שכנראה יהיה משחק הבית האחרון בקדנציה הדי אומללה שלו בבוסטון. הורפורד נותן הכל, אבל לא יכול לסחוב מול יאניס סדרה שלמה, בקושי הצליח משחק אחד. הייוורד לא יודע מה המעמד שלו וכך גם טייטום ובראון, שהיו כוכבים בעונה שעברה בלית ברירה ופתאום נדרשו לקחת המון צעדים לאחור. החזרה של סמארט הכניסה אנרגיות לרגע, אבל גם הוא הטיח שלשות בלי כיוון ורוז'יר בכלל אבוד.

אם אלו היו שני משחקי הבית האחרונים של הסלטיקס העונה, הם היו סיומת ראויה מאד לקבוצה שלרגע לא עשתה את מה שהיא צריכה, לרגע לא עמדה בציפיות ממנה או הבינה את ההיררכיה שלה. אם העונה של בוסטון תיגמר ברביעי, לבראד סטיבנס ודני איינג' צפוי קיץ ארוך מאוד של מחשבות, אבל עוד נגיע לשם.