1. בימים האחרונים, השרשור שמתחיל כאן שורף את הטוויטר וקצת מרגיז אותי.
הגיף המשעשע מראה את ג'ורדן מתעלל במגנים חסרי ישע, כהוכחה לכך שפעם לא שיחקו הגנה ולברון היה קולע 90 נקודות ב-125% שדה היום, ואיזה מגנים מגוחכים שיחקו נגד ג'ורדן ולחלק מהם אפילו היה שפם ( חחחח), והמשמעות היא כמובן שג'ורדן שיחק נגד 'אפסים' ולברון נגד חיות אדם ולכן אין מה להשוות ולברון הרבה יותר טוב.“Defense was tougher when MJ played”
— Barry McCockiner (@Sp0rtsTalkJo3) March 28, 2018
LMFAOOOOOOOOOOOOOOOOOOO pic.twitter.com/elaynULAKR
2. הלוואי שהמציאות היתה כל כך פשוטה. ג'ורדן אכן זכה ללא מעט שומרים מגוחכים בימי חייו. גם לברון. בין היתר, ללברון יש ב-3 העונות האחרונות מאזן 5-36 בפלייאוף המזרחי. תרחיבו ל-5 העונות האחרונות? 12:60. לילדים שיראו היילייטס שלו ב-2048, יהיה די קשה למכור את דמארי קארול, סטנלי ג'ונסון, מייק דנליבי או נורמן פאוול כיריבים מרים ואכזריים. רוב הקבוצות שפגש בפלייאוף בקושי הציקו לו.
למעשה, השליטה שלו במזרח היתה כל כך גדולה, ורוב המועדונים במערב נוהלו כל כך טוב יותר, שבמשך שנים, המסה הקריטית של כוכבים והמעצמות הצטברה בצד השני של הליגה, ופגשה אותו רק בגמר.
3. ג'ורדן נאלץ להיאבק בסדרות הפלייאוף ה"מצחיקות" במזרח נגד ג'ו דומארס ומארק אגווייר וויני ג'ונסון, כריס מאלין ורג'י מילר, גלן רייס וסטיב סמית', ג'ון סטארקס ואנתוני מייסון, דומיניק ווילקינס, מו צ'יקס, טים הרדאוויי וג'מאל משבורן. שחקנים לא רעים. למעשה, הוא חטף כמה בומבות רציניות עד שצוותו לצדו סקוטי פיפן והוראס גראנט והמאמן פיל ג'קסון ואז הגיעה האליפות.
4. כי לברון לקח את האליפות לבד תוך שנתיים, נכון? לא. הוא הגיע לראשונה לגמר ב-2007, בתקופה נטולת אופוזיציה במזרח (דטרויט הגדולה דעכה, בוסטון ואורלנדו טרם קמו, ובסיבוב הראשון עמדו מולו שחקני היכל התהילה לעתיד ג'רוויס הייז ודריוס סונגיילה), עם קבוצה אלמונית ברובה, וחטף 4:0 מדכא מסן אנטוניו. גם הוא, מה אתם יודעים, היה צריך מאמן ענק (רוחו של פט ריילי) ועוד שני אולסטארס כדי לקחת אליפות.
5. השמות שהזכרתי מול ג'ורדן היו רק שחקני חוץ במזרח. בגמרים חיכו לו בין היתר מג'יק, וורת'י וביירון סקוט, ריצ'י דומאס שהיה שחקן-שחקן, וגארי פייטון. כמו כן, ג'ון סטוקטון נראה כמו רואה חשבון, אבל היה שחקן קשוח ומלוכלך ושומר אדיר.
6. רוצים וידאו של שחקנים קשוחים מול ג'ורדן? בבקשה.
7. ציינתי כבר שלמגנים היה אז מותר לשים יד (הנד-צ'ק) על שחקני ההתקפה שמולם? ושהיום אסור לשומרים לעשות זאת מול לברון?
8. כשג'ורדן כבר עבר את שחקני החוץ האלה, הוא נכנס לצבע ושם, לא כמו בעידן הריווח של היום, עמדו דניס רודמן, ביל ליימביר וריק מהורן, צ'ארלס אוקלי ופטריק יואינג, אנטוניו ודייל דייויס וריק סמית'ס, וגם שאקיל אוניל ואלונזו מורנינג ודיקמבה מוטומבו. רוב הזמן הם עמדו שם בידיים מורמות, לא נאלצו לנדוד לקשת השלוש.
9. איך שלושת השמות האחרונים, למשל, יעמדו במבחן ההשוואה ההיסטורי מול יונאס ואלנצ'ונאס, או טיילר זלר, ואפילו זאזא פאצ'וליה וקנדריק פרקינס שפגשו אותו בגמר? תודה.
10. רוצים וידאו של שחקנים שבורחים מיריבים ב-NBA של היום? בבקשה:
11. כל זה עדיין לא אומר שהכדורסל בעידן מייקל ג'ורדן היה קשה יותר מהכדורסל בעידן לברון ג'יימס.
12. ובכלל, מה זה "קשה"? קשה זה עניין יחסי. הכדורסל בסופו של דבר הוא תוצר של השחקנים שמשחקים אותו; היום יש קבוצה שזורקת 42 שלשות ומפלצות של 2.15 עם מוטת ידיים של 2.40 שמכדררים בשתי ידיים ומוסרים על מגרש שלם, בתור התחלה, כי שחקנים מתאמנים על שלשות מגיל צעיר, וכי יש מפלצות של 2.15 עם מוטת ידיים של 2.40 שהתאמנו מגיל 9 על כדרור בשתי ידיים.
13. סנטרים עם נשמה של גארדים אולי היו מביאים לשינוי דרסטי במשחק של שנות ה-90, ואולי היו מותשים, מוותרים או יוצאים בעבירות, בפעם ה-3,489 שהאקים אולאג'ואן היה עושה עליהם הטעיה, או ששאק היה מועך אותם בפוסט-אפ. אבל זה לא קרה, בין היתר כי זה לא היה צריך לקרות: סנטרים היו הולכים מכות מתחת לסל, ובכך נמדדו.
איש לא התעניין ביכולת הכדרור בין הרגליים של דייויד רובינסון או בידית של אלונזו, וכששאקיל היה מכדרר מחוף לחוף ומטביע פעם בחודש, הסטייפלס סנטר היה קם לסטנדינג אוביישן - כיום דמרקוס קאזינס יכול לעשות שלושה-ארבעה כאלה בערב סטנדרטי.
14. בתחילת ימי ג'ורדן, היו בליגה 23 קבוצות. קצת לפני שהתחיל רצף האליפויות שלו הצטרפו עוד 4. בעונת 72 הניצחונות המפורסמת הצטרפו עוד שתיים. הגדלת ליגה ביותר מ-25 אחוז היא משמעותית; זה אומר שהכישרון הקיים מתפזר על יותר קבוצות, וצריך למלא את החסר. בעיה קטנה: לא היה במה למלא את הוואקום הזה. וכך נוצרו הרבה קבוצות בינוניות, והדרך לפסגה היתה על פניו קלה יותר.
15. לברון ג'יימס משחק מעונתו השנייה בליגה של 30 קבוצות. עם סקאוטינג הרבה יותר איכותי. במכללות, ובעיקר מעבר לים.
16. כיום, קוסם ממדינה יוגוסלבית לשעבר ששולט ביורוליג, לוקה דונצ'יץ', עומד להיבחר באחד משלושת המקומות הראשונים בדראפט. ב-1995, דיאן בודירוגה, מגדולי השחקנים האירופים, נבחר במקום ה-51 בדראפט. כוכב אחר מיוגוסלביה, שזכתה באליפות אירופה 1995, סשה דנילוביץ', נבחר 3 שנים קודם במקום ה-43, ודראזן פטרוביץ' היה בחירה 60 ב-1986.
דינו ראדג'ה, מצטרף טרי להיכל התהילה, נבחר 40 ב-1989, ושרונאס מרצ'ולניס 127. היום, אם במקרה שחקנים כאלה היו מתפספסים בדראפט ומתפתחים מאוחר יותר, הם היו מגיעים לליגה על חוזה של 10-15 מיליון דולר לעונה.
17. השינוי הזה לא קרה בוואקום. הוא קרה גם מכיוון שהעולם הפך לכפר גלובלי, אבל בעיקר מכיוון שה-NBA הפכה לעסק הרבה יותר גלובלי. ואתם יודעים מי היה הכוכב של הליגה בשנים שבהן הכדורסל הפך לעסק גלובלי? אחד בשם מייקל ג'ורדן.
18. מג'יק ג'ונסון ולארי בירד עזרו לדייויד סטרן להוציא את העגלה מהבוץ בתחילת שנות ה-80, אבל ברגע שג'ורדן השתלט על הליגה, הוא סחף אותה לשיאים חדשים של פופולאריות. נבחרת החלומות של 1992 היתה קו פרשת המים שאחריה הזליגה של שחקני העולם ל-NBA הלכה והתגברה, עד שהגיעה כיום לרבע מכלל שחקני הליגה.
באותו קיץ, סביר להניח, ישבו מול הטלוויזיה נער גרמני בשם דירק, נער ספרדי בשם פאו וילד בלגי-צרפתי בשם טוני וחשבו איך הם הולכים לעבוד קשה יותר, לקלוע מדויק יותר ולכדרר מהר יותר, כדי לשחק יום אחד עם ג'ורדן, לארי ורובינסון על אותו מגרש. עם השנים, הם יספיקו לחלוק כמה רגעי תהילה בודדים לצד מייקל המזדקן, אבל יהפכו ליריביו הגדולים של לברון ג'יימס, ושניים מהם גם יביסו אותו בסדרות גמר.
19. הודות לכל התהליכים הללו, כמות הכישרון שיש בליגה גדולה יותר מתמיד. היא עדיין לא מתפזרת בצורה שווה, אבל כמעט לכל קבוצה יש אולסטאר או אולסטאר בפוטנציה. גם היום, כל צעיר שואף להיות כמו מספר 23 – אבל כנראה כמו ההוא מקליבלנד, יותר מאשר כמו ההוא משיקאגו. הצעירים של שנות ה-90 ראו את ג'ורדן בקלטות ודיסקים שרכשו. לצעירים של 2018, לברון זמין בטוויטר וביוטיוב שתי דקות אחרי שהטביע למישהו על הראש.
20. בתוך הכדורסל שהשתנה, הצורך להסתגל ללברון גם משליך על הדרך בה קבוצות נבנות כיום, כמו שהצורך להסתגל לג'ורדן ולפיפן עמד בראש מעייניהן של הקבוצות הגדולות בשנות ה-90. הפריקים האתלטיים, שיכולים להתמודד עם לברון בפיזיות, באורך ובמהירות, הם האנשים שיובילו את הליגה גם בעשר השנים הבאות. שניים מהם, יאניס ודייויס, עשויים לסיים העונה בטופ-5 של הצבעת ה-MVP.
לכן לברון נשמר בשנים האחרונות בגמרים ובגמרים האזוריים על ידי דוראנט, קוואי, פול ג'ורג' ואיגודאלה. הצורך יצר את המציאות. הסמול פורוורד הממוצע של 2012, עונת האליפות הראשונה של לברון, היה בגובה 2.02 מטר, לעומת 2.00 מטר בעונת האליפות הראשונה של ג'ורדן.
הסנטר הממוצע ב-1996, עונת ה-10:72, היה בגובה 2.13 מטרים – ב-2012 הוא ירד ל-2.105 מטר. ב-2007 פי.ג'יי קרלסימו ניסה את קווין דוראנט בעמדה מספר 2. בגמר 2017 הוא שיחק לא מעט דקות כסנטר. הכדורסל דינמי, השחקנים נדרשים לעשות הכל, הטריפל-דאבלס זורמים כמים, הובלת הכדור עוברת לידיים של יותר ויותר גבוהים. זה הסטנדרט שהציב לברון.
21. בדבר אחד אין ספק – לברון הוא כיום הדמות המשפיעה ביותר על הכדורסל האמריקאי, כפי שהיה ג'ורדן בזמנו. קובי בראיינט השאיר אחריו את ה"ממבה מנטליטי" ושובל של כוכבים שגדלו כשהוא הרף אליו שאפו להגיע, אבל גם אישיות אניגמטית, ומערכת יחסים מורכבת עם שותפים לדרך.
ג'יימס התווה דרך במובנים אחרים: בלגיטימיות לחבור לכוכבים אחרים לסופר-טימס, בהשקעה המדהימה בכושר ובשמירה על הגוף שגורמת לדיונים על "האם העונה ה-15 שלו בליגה היא הטובה ביותר שלו מבחינה אישית", וגם במעורבות החברתית שהוא לא מהסס לגלות. ג'ורדן שתק כי "גם רפובליקנים קונים נעליים"; לברון הפך את ה-We will not shut up and dribble למוטו.
22. גם כאן, כמו בסגנון הכדורסל, התקופה ייצרה את ההתנהלות וההתנהלות השפיעה על התקופה. כוכב כדורסל שמזדהה עם מחנה פוליטי היה פוגם ביכולת של הליגה להגיע לצופים הלבנים ולמעמד הביניים בשנות ה-80 וה-90. היום, אחרי 8 שנות אובמה ואחרי שנה וחצי של טראמפ, אמריקה מפולגת יותר מתמיד והרבה יותר קשה להימנע מנקיטת עמדה. לברון מעביר את המסר בטוויטר ובאינסטגרם ועל החולצה ועל הנעליים, ומושך את הדורות הצעירים יותר בעקבותיו.
23. בשורה התחתונה, זה ייראה טפשי לערוך השוואה "איזו המצאה גדולה יותר" בין המצאת הגלגל להמצאת האינטרנט, או "איזה מנהיג גדול יותר" בין יוליוס קיסר לאנגלה מרקל, כך שגם השוואות בין לברון למייקל ג'ורדן – או, לצורך העניין, לג'ורג' מיקאן או לווילט צ'יימברליין - אמנם מהנות ויכולות למלא בכיף שעות של דיונים, אבל אין באמת דרך להכריע בסוגיה הזו.
יכול להיות שג'ורדן היה קולע 40 נקודות למשחק עם 4 שלשות לערב בליגה עם חוקים המיטיבים עם שחקני התקפה, ויכול להיות שלברון היה קולע 40 נקודות למשחק בליגה שבה שומרים עליו שחקנים נמוכים ולבנבנים עם שפם. אבל לרדד את הדיון לסדרה של גיפים, כדי להוכיח נקודה, זה כמו להחטיא דאנק.
