קעקוע: "KD". כך, בשתי אותיות, סיכם לברון ג'יימס את המשחק הראשון בסדרת הגמר. "קחו את הקבוצה הנהדרת שהיתה גם ככה לווריירס בשנים האחרונות ותצרפו אליה את דוראנט, זה ההבדל". ובאותן שתי אותיות זהיתי, אולי לראשונה בקריירה שלו, חולשה, סדק בפסאד, בשריון המלך. נכון, זה עוד מוקדם. נכון שזה רק משחק אחד ונכון שלאורך הקריירה שלו לברון לא נבהל מפיגור 1:0 בסדרות, לא מפיגורים גדולים יותר, וגם לא בגמר. אבל הפעם היה משהו כנוע במבט בעיניו, בטון הנמוך והשקט.
כאילו שהעסק הנוכחי גדול אפילו עליו. זה לא אמור לקרות לו. לא למכונה חדורת המטרה מאקרון שלא נחה כבר 14 שנה בעוברה מכשול אחרי מכשול, בשוברה שיא אחר שיא. לא סגרנו שעד שלא תעמוד באותה שורה כתף מקועקעת אל כתף עם האלוהים משיקגו, לא תישבר? אפילו לא קצת? אפילו לא לרגע? לקליבלנד היה מספיק זמן לנוח, לצפות ולנתח את כל קטעי המשחקים הקודמים של היריבה.
לחשב אסטרטגיות ולרקום מזימות. אבל בחיה כזאת, בטח בפלייאוף, ג'יימס והקבוצה שלו עוד לא נתקלו. הקצב, הוורסטיליות והנשקים האין סופיים של גולדן סטייט היממו את הקבאלירס. הם הרגישו בתוך סירה בלב ים שמגלה חור בתחתיתה, והיא מנסה באמצעות סיר להוציא את המים שנכנסו. בדקות הראשונות זה עוד איכשהו עבד והסירה הצליחה לצוף, אבל אז המים הגיעו גם מכווונים אחרים, בהתחלה כטיפות גשם, ואחר כך, כשהפכו במחצית השניה למבול.
עוד לפני שלברון עלה על הפודיום, המאמן שלו טיירון לו הבהיר לאחד העיתונאים את דעתו על גולדן סטייט: "זו קבוצה ההתקפה הכי מפחידה שנתקלתי בה". אני חושב שהוא התכוון גם להגנה המטורפת שלה ובכלל, לקבוצה נטולת חולשות. תבוסתנות? עדיין לא. הכרה בהירה בעובדות מתסכלות? בהחלט.
תעתוע: קווין דוראנט חיכה בסבלנות, כמו אחרון העיתונאים. כאילו היה אחד מהם הוא חיכה לסטף קרי שיחבור, יעלה ויבוא אל הפודיום בחדר מסיבת העיתונאים המסורתית של אחרי משחק. ישב על הבמה, נמוך אפילו משאר העיתונאים, התעסק בטלפון הסלולארי שלו. כמו ילד. לבוש בפשטות עם ג'ינס מרוט.
כאילו מתנצל על העיקוב, על ההפרעה. כן, זה אותו אחד שלפני רבע שעה קרע לחתיכות את האלופה הגאה מקליבלנד שחשבה לרבע ורבע שהעסק שיוויוני. מישהו נתקל בו בטעות. קווין ביקש סליחה, והמשיך לסמס. לא על הפודיום, מתחתיו. כמו אורח בפתח הדלת שמחכה לאישור כניסה. בלי אגו, בלי דרישות, בלי לבלוט.
ואז הגיע סטפן. דוראנט התמתח ל"הקשב" והתיישב לצידו של קרי כשהוא מעיין בדף הסטטיסטיקה שמולו. סטף היה נינוח. מחוייך, נותן איזו "קטנה" לחבר החדש שלו כאילו אומר לו: "עזוב מספרים ונתונים. אתה רואה, זה לא כזה מסובך, כמה דקות של כדורסל רצחני, שיחזור של העסק הזה בסה"כ עוד 3 פעמים ויש לך את החלום בכיס".
תגיד עכשיו את הדברים הצנועים, המפרגנים והקלישאתיים שהעיתונאים אוהבים והאוהדים רוצים לשמוע, ואחר כך, בחדר ההלבשה נרקוד את הקלות הכי נסבלת שיש בדרך לטבעת. 0:13 עד עכשיו היה קל? אין סיבה שזה ישתנה.
שחקן שקלע עכשיו 38 נקודות במשחק גמר "מתייבש" ומחכה שסטפ קארי יגיע לפודיום. pic.twitter.com/2mesXkHkPN
— Jova Ofer Gross (@JovaOferGross) 2 ביוני 2017
געגוע: יצא לי לצפות בהרבה סדרות גמר, לסקר ולשדר אחת כזו או שתיים ואפילו לנכוח בכמה מהן אבל במהלך המשחק הראשון, אולי לראשונה אי פעם, הרגשתי שכולם יודעים איך זה ייגמר בסוף, אבל ההצגה חייבת להימשך. שעושים מהארוע, תוך כדי תנועה, הרבה יותר ממה שהוא באמת. כן, גם ואן גאנדי ומארק ג'קסון בפנים. גם קני סמית, בארקלי ושאקיל. הערוצים המסחריים גם, אדם סילבר בוודאי.
כל כך הרבה נאמר ונכתב, גם על ידי, על הסדרה הזאת, על הציפייה, על ההבטחה שחייבת להתגשם. על הדרמה והדם הרע, על גדולת השחקנים ומקומם ההיסטורי בפנתיאון הענף, על מגה-יריבות שעולם הספורט לא ראה כבר מזמן. הכל הרגיש נכון, באמת, הר הגעש עמד להתפרץ. עד לכדור הביניים הראשון.
אז הכדורים של הווריירס התחילו להיכנס, וההר הוליד עכבר והפך לשלולית. אולי היו אלה הדאנקים הקלילים של דוראנט פעם אחר פעם באין שומר ברדיוס של מטרים רבים ממנו. אולי הנון-שלאנט שבהן השלשות של קרי חרכו את הרשתות, אולי החיוכים של דריימונד גרין שכאילו קרא כבר את התסריט לעלילה הבנאלית הזאת. ולחיצות הידיים, החיבוקים לפני שריקת הפתיחה והפרגונים ההדדיים בכל אולפן שידור או אתר אינטרנטי.
אלו דברים שלא היו ולא צריכים להיות בסדרת גמר בין אנשים כל כך תחרותיים, בין שתי הקבוצות הטובות בעולם. איפה הביל למבירים של הגמרים, הצ'ארלס אוקלים והברוס בואנים? איפה "הרבאק" שבו צריכים להיכנס? מה עם איזו חניקה, איזה איפון? אני מתגעגע, ואמשיך להתגעגע עד אשר יוכח אחרת או עד שכמה שיניים יעופו מכמה פיות.
