באפריל הקרוב ימלאו ארבע שנים לצאת הסדרה "הריקוד האחרון" - אירוע דוקומנטרי בינלאומי, שכבר מזמן חצה את גבולות דוקו הספורט. ברקע הקורונה שכלאה אותנו בבתים, והספורט שלא היה קיים, מיליונים רבים נדבקו למסכים בצפייה בעלילות השיקגו בולס של שנות התשעים, וספציפית - בעלילותיו של איש אחד גדול, ושמו מייקל ג'ורדן.
ברור היום שמדובר היה, קודם כל, באירוע תודעתי - זה היה מהלך מחושב של ג'ורדן, שגם אם לא חזה את הקורונה, הוציא את החומרים במתכוון על מנת לקבע את מקומו בהיסטוריה. לשווק את עצמו לקהל הצעיר, זה שנולד במקרים רבים אחרי משחקו האחרון בשיקגו (חלקו אפילו נולד אחרי המשחק האחרון בוושינגטון). הסדרה, המצוינת כשלעצמה, נועדה לתקוע יתד במוחם של חובבי הכדורסל העולמיים - להזכיר מי הגדול מכולם (על רקע הטרנד הגובר של ההשוואה בינו לבין לברון ג'יימס).
הסדרה בהחלט הלהיבה בהתחלה, ובצדק רב - מדובר בחגיגה של כדורסל, עשרה פרקים מרתקים ועמוסים בסיפורים על השושלת של שיקגו, ועל שלל הגיבורים המרתקים שהיא הביאה למסך, חלקם בראיונות נדירים. פרסונות על כמו פיל ג'קסון, דניס רודמן או סטיב קר שיושבות ומדברות בגילוי לב - אינן דבר של מה בכך, ורק אירוע בסדר הגודל הזה היה יכול להביא את כולם למסך.
ו"הריקוד האחרון" הצליחה בצורה מסחררת - גם בשידורים ברשת ESPN, וגם חציית הקווים הבינלאומית דרך "נטפליקס", הביאו אותה מילולית לכל בית. חברת "נילסן" העריכה כי קרוב ל-7 מיליון בני אדם ראו אותה רק בארצות הברית, וב"נטפליקס" המספר המוערך הוא קרוב ל-24 מיליון בני אדם ברחבי העולם. הסדרה זכתה בפרסים, וגם השפיעה על לא מעט יצירות דוקומנטריות בתחום הספורט שבאו אחריה.
אבל לא רק טוב יצא מהסדרה הזו - כמו הרבה סדרות תעודה, גם היא עוררה לא מעט פצעים ישנים. הדוגמא האחרונה הייתה השבוע, כאשר במהלך טקס הוקרה שערכה שיקגו בולס לקבוצה שזכתה בשש אליפויות - נשמעו שריקות בוז צורמות מצד אוהדי הקבוצה כלפי מי שהיה הג'נרל מנג'ר של הקבוצה, ג'רי קראוס, שמת ב-2017. עד כדי כך הבוז היה צורם, שאלמנתו תלמה קראוס פרצה בבכי כשישבה בקהל.
קראוס הוא אחד האנשים שיצאו הכי רע מ"הריקוד האחרון". למרות שהוא זה שבנה את אחת הקבוצות הכי מצליחות בתולדות הספורט העולמי, נקודת המבט של הסדרה - שהיא גם נקודת המבט של ג'ורדן, ותכף ניגע בזה - הציבה את קראוס בדמות הנבל. האיש שהכשיל את הבולס מלזכות בעוד תארים, שהתעקש על עזיבת המאמן פיל ג'קסון, שהעז לטעון ש"ארגונים זוכים באליפויות ולא שחקנים". בסדרה רואים לא פעם את ג'ורדן לועג לקראוס, ובנראטיב שהסדרה ייצרה, נטען שקראוס אף התקנא בהצלחה המסחררת של ג'ורדן - ולכן שאף לגמד ולהכשיל אותו.
אבל התמונה הזו לא הייתה הוגנת כלפי קראוס המנוח. אין ספק שקראוס לא היה האיש הכי נוח בעולם, אבל לצד הבעיות הללו - קצת המעיטו בעובדה שהאימפריה שהבולס נהייתה, הייתה קשורה קשר הדוק לעבודה של ה-GM. שיקגו, גם כאשר מייקל ג'ורדן שיחק במדיה, הייתה קבוצה די כושלת עד שקראוס החל את העבודה שלו - ממינוי פיל ג'קסון, בחירת סקוטי פיפן, החתמת הוראס גרנט וכיצד, שלב אחר שלב, הפך את שיקגו מקבוצה טובה לקבוצה שזוכה באליפות.
היחס לקראוס הוא אולי גולת הכותרת, אבל הוא לא הבעיה היחידה שהייתה עם הדוקו בדיעבד. שורה של שחקנים בבולס טענו לאחר שהוקרנה הסדרה כי היא הציגה אותם בצורה לא הוגנת. הוראס גרנט טען שהיא "מבדרת, אבל מורכבת מ-90 אחוז בולשיט". גם שחקנים אחרים כמו ביל קרטרייט ורון הארפר אמנם טענו שהסדרה טובה, אבל מאוד לא מדויקת. וכמובן, מי שהגדיל לעשות היה סקוטי פיפן - שכעס מאוד על הדרך שבה כל שאר הקבוצה הוצגה ("הצוות המסייע"), ש"שמה את ג'ורדן במקום הראשון, ואת כל היתר במקום השני".
וזה, כנראה, שורש העניין. עם כל העובדה ש"הריקוד האחרון" מרתקת - צריך תמיד לזכור מי מספר את הסיפור. ובסופו של דבר, המספר בסדרה הזו היה ג'ורדן בעצמו. לא סתם פרטים לא מחמיאים בקשר אליו נשארו בחוץ, לא סתם אשתו הראשונה חואניטה לא מופיעה בסדרה וגם סיפורים מביכים אחרים שנקשרו בשמו לאורך קריירת המשחק. וזה, כמובן, לגיטימי; אבל חשוב לזכור שהספקטקל שראינו הוא בראש ובראשונה אירוע בידורי, ופחות יצירה תיעודית.
"הריקוד האחרון" הייתה הממתק שכולנו נזקקנו לו - בתקופה של ייאוש גדול. היא כיפית, היא מהנה מאוד ובעיקר מספקת טיול נחמד במוח של אחד הספורטאים הכי גדולים בהיסטוריה. אבל ביחס לסדרה הזו, חשוב שנזכור שלא מדובר במשהו שמייצג אמת צרופה, ושהמציאות - תמיד - הרבה יותר מורכבת ואפורה. ולצד מי שמוצג כמנצח הגדול, יש לא מעט מנצחים אחרים - שלא זכו לתהודה המספקת, ונשארו לרקוד בחושך.
