לאורך השנים, ה-NBA התרגלה לקחת הפסקה באמצע חודש פברואר על מנת לערוך את סוף שבוע האולסטאר המסורתי. הפעם, לקורונה היו תכניות אחרות וליגת הכדורסל הטובה בעולם נאלצה לקצר את החגיגה השנתית לכמה שעות בודדות, כי בכל זאת, ההצגה חייבת להימשך.
מי שפעם היה חלק בלתי נפרד מההצגה הזו, הוא ראשרד לואיס. בין שיתוף הפעולה עם ריי אלן בסיאטל, הקבוצה המפורסמת מאורלנדו שהגיעה עד מרחק נגיעה מהטבעת, האליפות עם לברון ג'יימס במיאמי וגם התקופה הקצרה בוושינגטון, ללואיס יצא להכיר היטב את אור הזרקורים של האולסטאר.
לקראת משחק הכוכבים, שחקן העבר בן ה-41 העניק ראיון מיוחד לערוץ הספורט בו דיבר על "הספלאש בראדרס" המקוריים, סגנון המשחק המהפכני של המג'יק ב-2009, החוויות מקובי בראיינט והאולסטאר - וכמובן, טיפים ממספר 9 של הוויזארדס בעבר למספר 9 של הוויזארדס בהווה, דני אבדיה.
בוא נתחיל עם נתון: ב-2009, היה רק שחקן אחד ב-NBA שלקח יותר מ-7 שלשות בממוצע למשחק. זה היית אתה. היום יש 28 שחקנים כאלה. אתה חושב שאולי הקדמת את זמנך?
"בכנות, אני חושב שאם הייתי משחק ב-NBA של היום הייתי יכול להשתלב בגלל שיש הרבה שחקנים גבוהים שזורקים מבחוץ, ואני הייתי פורוורד, הייתי יכול לרווח את המשחק. קוראים לסטף קרי וקליי תומפסון 'הספלאש בראדרס', אבל זה התחיל בימים שאני וריי אלן היינו בסיאטל. אני חושב שאנחנו ופיניקס התחלנו עם הסמול-בול, עם הריווח במגרש ורק גבוה אחד באמצע. אני בהחלט חושב שאני יכול להתאים ל-NBA של היום, אני 2.08 מטרים - אבל אני גם יכול לקלוע מצוין".
אתה חושב שהמג'יק של 2009 הייתה קבוצה טובה יותר ב-NBA של היום?
"כן, אין ספק. במיוחד עם הקבוצה שהייתה לנו. היה לנו את דווייט הווארד שהיה דומיננטי עבורנו בפנים, אבל ריווחנו את המשחק עם קלעים. היה לנו שחקני פיקנ'רול נהדרים, הידו טורקוגלו, ג'מיר נלסון, ג'יי ג'יי רדיק, לא היה לנו כלום מלבד קלעים לצד דווייט הווארד ואני חושב שהסגנון שאנחנו שיחקנו בו הוא הסגנון שכולם משחקים בו ב-NBA של היום".
Long before Steph and Klay, Ray Allen and Rashard Lewis were the league's most lethal duo from deep
— Sonics Forever (@SimplySonics) December 19, 2020
These guys were on another level. pic.twitter.com/qSWiXRrFEF
למרות שנבחרת בדראפט במקום ה-32 וסבלת מעונת רוקי קשה - הצלחת לשדרג את המשחק שלך. איך עשית את קפיצת המדרגה שהביאה אותך לאולסטאר?
"פשוט עבדתי קשה, חזרתי לאולם כבר בוקר שאחרי. התבאסתי מזה שנבחרתי בסיבוב השני כי פחדתי שהקבוצה לא תיקח אותי. כבחירת סיבוב שני אתה צריך להיבחן אצל הקבוצה שלקחה אותך. הגעתי מהתיכון וזה הלחיץ אותי, פחדתי שלא אמצא את עצמי בקבוצה אז עבדתי מאוד קשה. ביום שאחרי הדראפט כבר הגעתי לאימון באולם".
"עוד דבר שעזר לי זה השביתה שהייתה באותה עונה, היא נתנה לי עוד חודשיים-שלושה לעבוד על המשחק שלי, והייתי צריך את זה כילד בן 18. כשמחנה האימונים התחיל הגעתי לסיאטל, תפסתי את המקום שלי בסגל וחתמתי על חוזה לשנתיים. הם הציעו לי חוזה המינימום, אבל המטרה הגדולה שלי הייתה לחתום בקבוצה בגיל צעיר כי לא יכולתי ללכת למכללה בגלל שהיה לי סוכן. זה היה מורט עצבים ומפחיד בזמנו, אבל זה עבד עבורי".
הנציג הישראלי היחיד שמשחק ב-NBA היום, דני אבדיה, סובל גם כן מעליות ומורדות בעונת הרוקי שלו. איזו עצה היית נותן לו?
"הוא צריך ללמוד איך לשחק עם בוגרים, עם שחקנים ותיקים, זה מאוד קשה. זה משחק אחר, הרוטציות בהגנה שונות, השחקנים הרבה יותר גדולים, מהירים וחזקים. כולם טובים ב-NBA, אפילו אלה שיושבים על הספסל, כולם מאוד מוכשרים. אתה צריך באמת לשבת וללמוד לפני שאתה קופץ פנימה. יש רק בודדים כמו לברון ג'יימס וקובי בראיינט שיכולים להיכנס ולהיות דומיננטיים מיד. רוב השחקנים, הייתי אומר 90% מהשחקנים שנבחרים בדראפט, צריכים ללמוד את המשחק לפני שהם נהפכים לכוכבים ב-NBA".
מה אתה חושב על הוויזארדס בתור מועדון להתחיל בו את הקריירה? ומה דעתך על העונה שלהם עד כה?
"הוויזארדס נמצאים בתהליך של בנייה מחדש. הם הביאו את ראסל ווסטברוק בטרייד וחיברו אותו לבראדלי ביל, אבל הם לא יודעים מה יקרה עם ביל בעתיד. כשאני שיחקתי בוושינגטון, הייתה לנו גם קבוצה מאוד צעירה עם ג'ון וול, אנריי בלטץ' וניק יאנג".
"זה נראה כאילו הם כל הזמן מזיזים חלקים בפאזל, הם לא מצליחים לגרום לשחקנים להישאר שם כמו שהם הצליחו לעשות עם גילברט ארינאס, אנטואן ג'יימיסון וקרון באטלר בזמנו. השחקנים האלה שיחקו יחד שנים ובנו כימיה, וכדי להשיג כימיה צריך לעבור דרך ארוכה ב-NBA. יכולה להיות לך את הקבוצה הכי טובה בליגה, הקבוצה הכי אתלטית בליגה, אבל אם לא תהיה כימיה בין השחקנים זה לא יעבוד. אני חושב שהמפתח לזכייה באליפות ולהצלחה הוא כימיה ובאמת לשחק אחד עבור השני".
"העונה אני חושב שהם לא יציבים יותר מכל דבר אחר, אבל כמו שאמרתי הכול חוזר לכימיה. ביל לא משחק בפעם הראשונה עם ג'ון וול, הוא משחק עם ווסטברוק וזה חדש. הם משתפרים ככל שהעונה מתקדמת, זאת קבוצה מאוד צעירה והם זקוקים לעוד קצת ניסיון. אני חושב שיש להם מאמן נהדר, הם פשוט לא יציבים. כמו שאמרתי זה תלוי בכמות זמן שהם משחקים ביחד, מכירים אחד את השני ובניסיון. הם כרגע מנסים לבנות כימיה".
כפי שאתה יודע משחק האולסטאר ממש מעבר לפינה. בתור שחקן שנבחר פעמיים לאולסטאר והשתתף שלוש פעמים בתחרות השלשות, מה הזיכרון הכי גדול שלך ממשחק הכוכבים?
"קודם כל, עצם הבחירה בי לאולסטאר. כשהשם שלי הוכרז והמאמן שלי אמר לי שנבחרתי לאולסטאר, זה היה אושר בפני עצמו. זה משהו שכולם רוצים להשיג, קשה מאוד להגיע לאולסטאר. אפילו שחקנים שראויים להיות באולסטאר לא תמיד מגיעים כי בוחרים מספר מצומצם של שחקנים".
"בתור קלעי, אהבתי את תחרות השלשות. אני חושב שתחרות השלשות הראשונה שלי הייתה בעונה השנייה שלי ב-NBA באולסטאר שנערך בוושינגטון. הזריקה הראשונה שלי פגעה בצד של הלוח כי הייתי כל כך מפוחד ולחוץ באותו רגע. משחק האולסטאר הראשון שלי היה בדנבר, והזריקה הראשונה שלי גם פגעה בצד של הלוח, תוך כדי משחק. זה היה רגע מורט עצבים עבורי אבל היה כיף פשוט לשחק עם כולם. זה היה חלום שמתגשם עבורי ואני בטוח שזאת התגשמות חלום עבור הרבה חבר'ה".
בוא נדבר על האיש שדאג לקחת מכם את הטבעת בגמר 2009 - קובי בראיינט. בתור אחד ששיחק נגדו, הכיר אותו ולהפך - מה עובר לך בראש כשאתה שומע את השם 'קובי בראיינט'?
"ממבה מנטליטי. בכל פעם שאתה חושב על קובי בראיינט אתה חושב על הדרך בה הוא שיחק את המשחק. הוא רצה לנצח, הוא עשה הכול כדי לנצח וכמו שאמרתם הוא לקח ממני את הטבעת ב-2009 כשהייתי באורלנדו מג'יק. היו לי הרבה קרבות נגדו כששיחקתי בסיאטל. אני וריי אלן שיחקנו ביחד והוא ואלן היו נאבקים זה מול זה כל הזמן."
"היו קבוצות דומיננטיות באותה תקופה. אני זוכר שהלייקרס היו כל כך דומיננטיים כשקובי ושאק היו ביחד, וגם סן אנטוניו. ידעת שאם אתה רוצה לזכות באליפות היית חייב לעבור את לוס אנג'לס לייקרס או סן אנטוניו ספרס. לקובי פשוט היה 'קילר אינסטינקט', בגלל זה קוראים לו ה'בלאק ממבה'. הוא עלה על המגרש כדי לנצח ואם לא היית עושה את עבודת הסקאוטינג שלך, קובי בראיינט היה הורג אותך".
קובי לקח טבעת אחת ממך, אבל במיאמי הצלחת לזכות באליפות. אחת הסיבות הייתה הסל האייקוני של ריי אלן נגד סן אנטוניו. תאר לנו את הרגע הזה דרך העיניים שלך
"הייתה לנו עונה אדירה. לקבוצה שלנו היו הרבה שחקני בעלי ניסיון כמו לברון ג'יימס, דוויין ווייד, כריס בוש, שיין באטייה, בירדמן (כריס אנדרסן) ויודוניס האסלם. רשימת הכישרון שהייתה לנו נמשכת ונמשכת, וגם היו לנו מאמנים מעולים וכימיה. כמו שאמרתי, לכימיה יש חלק".
"אני חושב שבמהלך העונה חיברנו רצף של 26 ניצחונות, שיחקנו כל כך טוב. זה הרגיש כאילו אי אפשר לעצור אותנו ואין סיכוי שאנחנו לא זוכים באליפות. בגמר פגשנו את הספרס והיה מאוד קשה, הם היו קבוצה מעולה ומאומנת. כששיחקנו נגדם במגרש הביתי שלנו במשחק הדחה של להיות או לחדול היינו בפיגור בערך 50 שניות לסיום והיינו די קרובים להפסד. אתה מביט מסביב ולא מאמין שזה אמיתי, זה הרגיש כמו סיוט".
"לברון החטיא שלשה ואני תפסתי את הראש וסירבתי להאמין, ואז כריס בוש לקח את הכדור החוזר ומצא את ריי אלן שהלך אחורה לקו השלוש וקיווה לא לדרוך בחוץ. ריי איכשהו הצליח לשחרר את הכדור בזמן לפני שהבאזר נשמע, הוא זרק ממש מהר, ורק רשת. הסל הזה נתן לנו חיים חדשים, אנרגיה חדשה".
"באמת הרגשנו שאנחנו הולכים להפסיד את המשחק כי חלק מהאוהדים יצאו מהאולם, כבר קשרו חבל מסביב למגרש, והתחילו להוציא את חולצות וכובעי האליפות של סן אנטוניו בשביל החגיגות המוקדמות. הלב שלנו כמעט נשבר, אבל כמו שאומרים חייבים לשחק את המשחק עד שהבאזר נשמע וזה מה שעשינו. ריי צלף את השלשה ונתן לנו חיים חדשים כדי לנצח את המשחק, לכפות משחק שביעי ולזכות באליפות".
