אם יעשו סקר בין אוהדי לייקרס בשאלה "מי השחקן האהוב עליכם בכל הזמנים?" לא בטוח שהתשובה המובילה תהיה קובי בראיינט. מג'יק ג'ונסון, שאקיל אוניל וקארים עבדול ג'באר יעלו לפני מי שזכה בחמש אליפויות עם המועדון. יכול להיות שאם השאלה תהיה "מי הוא הלייקר הכי גדול בכל הזמנים?" הבחירה תהיה בין קובי למג'יק. הר ראשמור - לייקרס סטייל.
"יש שחקנים צעירים טובים, אבל אף פעם לא יהיה עוד קובי בראיינט". דוויין ווייד. בתחילת נובמבר הלייקרס נסעו למשחק חוץ במיאמי, הפסידו בו כמו בשאר המשחקים שלהם בשתי העונות האחרונות, וקובי לא שיחק. הכוכב הגדול של הסגולים ב-20 העונות האחרונות אפילו לא התלבש, אבל זה לא מנע מדוויין ווייד, עוד אגדת כדורסל, לנפק את הציטוט הזה.
בתחילת דרכו בלייקרס קובי היה קשה לעיכול. סוס פרא צעיר שבטוח הוא הכי גדול שיש, אבל הוא עדיין לא היה שם. גם בהמשך הדרך לא הכל עבר חלק (פרשת האונס בקולורדו למי ששכח), אבל אי אפשר להתעלם מהשחקן שהיה הכי קרוב למייקל ג'ורדן בשני העשורים האחרונים. לספורטאים ברמה הזו קשה לדעת מתי לפרוש. גם לג'ורדן זה קרה. שתי העונות בהן שיחק בוושינגטון לא הזכירו בכלל את אייר ג'ורדן של שיקגו הגדולה. ביומיים האחרונים שומעים הרבה על השוואות בין סטף קארי וגולדן סטייט שלו לג'ורדן והבולס, אבל הדמיון הוא בעיקר ביכולת השליטה במשחק ולא בהיבט הכדורסלני (אם יש פרמטר כזה). התנועות של קובי, סלי הניצחון, התחרותיות הבלתי מתפשרת וגם ההתעמרות שלו בחבריו לקבוצה מזכירים מאוד את מס' 23 באדום. רק לפני שנתיים, בראיון שנתן לקראת יום ההולדת ה-50 שלו, מייקל נשאל "קובי או לברון?". ג'ורדן ניסה להתחמק מתשובה, אבל בסוף בחר בקובי, בעיקר בשל העובדה שזכה בחמש אליפות (3 יותר מלברון), אבל כשניסה להסביר הוא אמר "הוא (קובי) 'מקולל' בדיוק כמוני".
ש: קובי, שקלת לפרוש עכשיו ולא בסוף העונה?
קובי: "לא...(מחייך) כי יש כל כך הרבה יופי בכאב שאני עובר עכשיו. זה מוזר להגיד את זה אבל אני מעריך גם את התקופות הקשות לא פחות מאשר את התקופות הטובות".
איזה דרך עבר בראיינט מאז אותו משחק מפורסם מול יוטה בעונת הרוקי. הלייקרס פגשו את הג'אז של מלון וסטוקטון למשחק חמישי ומכריע ביוטה וקובי, בפלייאוף הראשון בחייו, זרק לא פחות מ-4 איירבולים בדקה האחרונה בדרך להפסד והדחה . ביירון סקוט, אז בעונה האחרונה שלו בליגה והיום המאמן של קובי, אמר: "הוא רצה את הזריקות האלה וידעתי שייתחזק מזה". שאקיל אוניל, שעל יחסי האהבה/שנאה שלו עם קובי כבר נכתב יותר מספר אחד, ירד מהמגרש עם פנים זעופות וכועסות. מאז אותו פלייאוף קובי בראיינט הפך לאחד משחקני הקלאץ' הגדולים ביותר בהיסטוריה של הליגה. רק נזכיר את עונת 2009/10, במהלכה קובי קלע לא פחות מ-6 סלי ניצחון בפרק זמן של חודשיים על 6 קבוצות שונות. אותה עונה הסתיימה באליפות האחרונה של הבלאק-ממבה.
"ועכשיו שנינו יודעים, שלא משנה מה אעשה בהמשך הדרך,
תמיד אהיה הילד, עם הגרביים המתוחות למעלה, עם פח האשפה בפינה,
5 שניות לסיום, הכדור אצלי בידיים: 5...4...3...2..1
אוהב אותך תמיד, קובי".
אחד הדברים היפים לראות אצל מס' 24 בסגול הוא האהבה למשחק. הוא השקיע את כולו ומלבד הרצון הרצון לנצח ולהיות הכי טוב, קובי גם נתן למשחק את הכבוד שמגיע לו. בגלל הכבוד הזה הוא הבין שזה הסוף. אחוזי הקליעה הנמוכים, האיירבולים, הסבל הפיזי וכל מה שמתלווה אליהם קצת גרמו לנו לשכוח מי זה קובי האמיתי, אבל הוא המשיך לעבוד כאילו שהוא באמצע העונה הכי חשובה בקריירה. בראיון שנתן ב-2010 נשאל האם הוא חושב על סיום הקריירה וענה: "זה לא מעבר לפינה, אבל זה ממש בהמשך הרחוב", הוא היה בטוח שהוא יידע מתי הזמן הנכון לפרוש.
רק אוהד אמיתי של משחק הכדורסל ואמן כמו קובי יכול ליהנות מהסיזיפיות של התהליך ולהבין שזה הסוף.
