8 ביולי 2010 הוא תאריך שחקוק באותיות זהב בדברי הימים של ה-NBA. איך לא ייחקק, כשב-ESPN הופכים את הכדורסלן הטוב בעולם למנחה, משתתף ונערת גלגל בשעשועון "לאן אקח את כישרוני?" - שלא שעשע איש.
"ההחלטה" הייתה של לברון ג'יימס, אבל היא לא התקבלה בחלל ריק, נטול נסיבות. עוד לפני השידור המגלומני ביותר בתולדות המשחק, גם דוויין ווייד קיבל חתיכת החלטה: לוותר על כסף, אור זרקורים ומעמד של זכר אלפא לטובת טבעות.
זו הייתה בחירה מושכלת, אבל לא מובנת מאליה. עם כל הכבוד לאווירת מלכי הכיתה שהציג עם לברון באולסטארים או לבננות המשותפות בחופשות הקיץ, מיאמי הייתה הממלכה של ווייד והוא היה שליטה הבלעדי. לקחת את מפתחות הארמון ולהעניקן לאחר, BFF או לא, היה צעד דרסטי. דמיינו את באטמן זורק את מסכת העטלף לביוב של גות'אם סיטי ומחליט להיות רובין. מטאפורה מוגזמת? לא ממש. ווייד בשיאו היה שילוב מרגש של באטמן, ברוס וויין ומייקל ג'ורדן. עד כדי כך.
כן, אנחנו מדברים על הגמר ההוא ב-2006, זה שהשתלט עליו שש דקות וחצי לסיום המשחק השלישי כשההיט בפיגור 2:0 בסדרה ו-13 נקודות במשחק. על ההתעלות הג'ורדנית, על הממוצעים הפסיכיים בסדרה הזו (34.7 נקודות, 7.8 ריבאונדים, 3.8 אסיסטים, 2.8 חטיפות), על הימים שאפילו אחרי עשור ממשיכים לעלות בשיחות של מארק קיובן עם הפסיכולוגית שלו. בכל זאת, היו שם גם 16 זריקות עונשין בממוצע למשחק.
מדברים על הגמר ההוא, אבל לא רק עליו. ווייד היה גדול יותר מהתעלות במשחק, סדרה או עונה. אף שחקן לא גדול יותר מהמועדון? אולי בכדורגל. ווייד הפך להיות מיאמי היט כי הוא זה ששינה את גורלה; הוא הגיע לקבוצה שניצחה ב-25 משחקים בעונה הקודמת והעמיס אותה על כתפיו בכל ריחוף, סל ניצחון או ליי-אפ בדרגת קושי של כפיל בסרט ג'יימס בונד ממוצע. גם אם שאקיל לא באמת האמין בדברים שהוא עצמו אמר כשהגיע למיאמי – "זו הקבוצה של דוויין ווייד" – הוא השתכנע מהר מאוד שצדק. מהר כמו פלאש.
כינויו של ווייד בילדותו, "לאקי", מוכר קצת פחות. אמו, מכורה לסמים שנכנסה לכלא לסירוגין, התקשתה לטפל בו. הוא נשלח להתגורר בביתו של אביו – שם פגש שלושה אחים חורגים שלקחו על עצמם להפוך ילד לגבר. במגרש המאולתר בחנייה לא היו חוקים או עבירות; ווייד, שגם אם רצה לא היה מסוגל אז להיתלות על הטבעת לפני משחקים, בקושי הצליח לשחרר זריקה. כשכבר קלע, שמע מהאחים כי פשוט היה לו מזל.
בפועל, ההפך הוא הנכון: ווייד השאיר מעט מאוד מרווח פעולה למושגים ערטילאיים כמזל או גורל. הוא עבד קשה על ציוניו, כשאלה מנעו ממנו לשחק בעונתו הראשונה במכללת מארקט. הוא עבד קשה בשביל המשכורת הראשונה שקיבל ממיאמי – המחאה בגובה 50 אלף דולר עליה לא הפסיק להסתכל במשך יום שלם, כראוי למי שהמשכורת היחידה שקיבל עד אז הייתה 120 דולר מקנטאקי פרייד צ'יקן.
הוא גם עבד ממש קשה כדי להפוך לסופרסטאר שסוחב קבוצה לאליפות, אפילו אם זה אומר לשאוג על אגדה כגארי פייטון אחרי איבוד כדור. "כשהוא עולה על הפרקט, הוא רוצה לנצח ולא לוקח שבויים", העיד האחרון, "הוא רוצה להרוג אותך".
לאור "ההחלטה" התברר כי היה עוד משהו שווייד רצה – או ליתר דיוק, שוב רצה. לטובת היתכנות עידן "שלושת הגדולים", הוא עבר מרצון ניתוח לקיצור אגו שהרוויח ביושר. ארבע הופעות רצופות בגמר ושתי אליפויות לאחר מכן, קשה להתווכח עם התוצאות.
קשה גם להגזים בתרומתו להופעתן, חרף גוף שהסתבך בחובות - בגין המחאות מופרזות שרשם לעצמו במשך שנים. זה המחיר שמשלמים כשאתה "נופל שבע פעמים וקם שמונה". גם זאב נחמה יסכים שההחלטה של ווייד לעזוב את מיאמי בקטע נעלב ולחתום בשיקגו תמורת עוד כמה מיליונים בחוזה היא בחזקת "לעמליה ג'ונס עכשיו יש חווה, אלפי ראשי בקר אבל אין אהבה".
דווקא על רקע העידן הנוכחי ב-NBA, בו השיקולים של הקבוצות והשחקנים קרים מאי פעם, התחושה היא שווייד אמור היה להיות אחד מאלו שהתחילו וסיימו באותו מקום. אפילו אם פט ריילי לא קרע את חליפתו ולבש שק ואפר בשביל לשנורר עבורו עוד קצת דינרוס מהבעלים.
העונה בשיקגו קצת הוציאה את הרוח ממפרשי קריירה ששנים אחרי סיומה עוד תפליג בדמיונם של רבים, אבל מי יודע. אולי השלכות ההחלטה על האיחוד המחודש עם לברון בקליבלנד, שבשביל להוציא אותו לפועל השאיר ווייד שמונה מיליון ראשי בקר על השולחן של הבולס, יפתיעו שוב את כולם. כך או כך, לא רק את עמליה ג'ונס – גם את הרוברט פרוסט שבו כבר החצין מזמן; מספיק פעמים בחייו בחר בדרך שהלכו בה פחות, וזה מה שעשה את ההבדל.
הטקסט לקוח מתוך "נבחרת החלומות" – ספר NBA חדש ומקורי בעברית של שרון דוידוביץ' ואלעד זאבי, אשר יצא בימים אלה לחנויות וסוקר את 50 השחקנים הגדולים ביותר בדור האחרון
לרכישת הספר לחצו כאן (לרשום כתובת למשלוח עד הבית):
